בס"ד

 

פרשת ויצא - שקר חיצוני ושקר פנימי​

​

בפרשת השבוע אנחנו נפגשים עם דמותו הבעייתית של לבן. לקראת סוף הפרשה, כאשר מתקרב לבן וכמעט משיג את יעקב ומשפחתו הנסים מפניו, מתגלה אליו הקב"ה בחלום הלילה (לא,כד): 

​

וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. 

​

השאלה המתבקשת היא - מובן הדבר מדוע מזהיר הקב"ה את לבן שלא ידבר רע עם יעקב, אך מדוע שלא ידבר אתו טובות? הרי אם יזהיר ה' את לבן שיימנע מדבר רע בלבד, הרי שידבר טובות, ובזה יגמול טוב עם יעקב!

​

רש"י במקום מתייחס לשאלה זו ועונה: "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" - כלומר, אין לבטוח בשיפוטו של לבן. אם יתיר הקב"ה ללבן לדבר טוב עם יעקב, יש לחשוש שלבן ידבר דברים שנראים בעיניו טובים, אך כלפי יעקב הצדיק רעים הם.

​

אבל אולי ניתן להציע אפשרות אחרת לענות על השאלה - מלבד העובדה שלבן הוא רשע, כהגדרתו של רש"י, יש לזכור שללבן תכונה אחרת, שלעיתים היא מסוכנת אף יותר: לבן הוא רמאי. ממילא, אף אם ידבר טובות עם יעקב, אין לבטוח בו שיעמוד בדבריו, ואדרבה, מסתבר יותר שלשון חלקות בפיו, והוא מפתה את יעקב בדברים, וחורש בלבו רעה.

​

לכאורה, לפי הסבר זה, אין מניעה שלבן ייטיב ליעקב במעשים. החשש הוא רק מדיבורים: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". שהרי דיבורים כאלה מפיו החלקלק של לבן, הם רק תרגיל שנועד להפיל את יעקב בפח, ובפועל תבוא ליעקב כתוצאה מכך רק רעה ולא טובה.

​

אמנם, אם נעמיק בדברים, נראה כי פירוש זה ופירושו של רש"י אחד הם. הטעם לפיו "כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים", נובעת מתוך חוסר הישרות שבפיהם. ונבאר את הדברים.

​

האדם שאינו נאמן לאמת, תחילה מרמה אחרים. הוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, ובעוד שכוונתו לדבר אחד, הוא מציג את הדברים כלפי חוץ באופן שונה. הוא מודע לפער זה שבין דיבוריו לאמת, והוא מסלף את הדברים במכוון, מתוך מניעים אנוכיים.

​

נתבונן לדוגמה בלבן עצמו. כאשר אמר יעקב ללבן כי הוא מבקש את רחל תמורת עבודתו, ענה לו לבן בשמחה (כט, יט):

​

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר! שְׁבָה עִמָּדִי.

​

כידוע, הבטחה זו הופרה על ידי לבן, שנתן בסופו של דבר את לאה ליעקב במקום רחל. הוא הבטיח הבטחה שידע מראש שאין בכוונתו לקיים, והוא סילף את הדברים במכוון, כדי להפיל את יעקב בפח.

​

ואולם, בכך לא מסתיים הדבר. כאשר מתלונן יעקב בפניו (שם פס' כה): "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", עונה לו לבן (כו):

​

לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

​

לבן מצדיק את מעשיו. למרות שבכך שהכניס את לאה במקום רחל הפר את הבטחתו שנתן ליעקב, אומר לבן כי לא עשה כל רע, כך היה עליו לנהוג וכך ראוי, שהרי יש לתת את הבכירה תחילה.

​

זהו השלב הבא אליו מגיע הרמאי, שהוא עמוק יותר ובעייתי הרבה יותר מן השלב הראשון. כל עוד הרמאי מודע לפער שבין דבריו לאמת, הוא מודע מתוך כך לאמת עצמה, ולעיוות שבדבריו. הדבר אמנם אינו מונע ממנו לרמות, אבל מכל מקום הוא עדיין מסוגל להבחין בין אמת ושקר, בין מציאות ודמיון.

​

כאשר הרמאות מתיישבת בנפש, באופן "כרוני", הרמאי אינו חש נח עם השקר בו הוא חי, והוא מתחיל להצדיק את דרכו. תחילה כלפי אחרים, אבל יותר חשוב - בעיניו עצמו. הוא עובר תהליך של שכנוע עצמי שאין כל רע וכל עיוות בדרכיו. אדרבה - הוא עושה מעשים מוצדקים, ושערי תירוצים ופלפולים לא ננעלו.

​

הרמאות קונה שביתה בנפש, והופכת להיות פנימית. האדם לומד לא רק לכחש ולסלף את האמת במודע, אלא גם להתכחש לאמת, באופן אוטומטי ובלתי מודע. הוא כבר אינו שופט מהי אמת, הנובעת מראיית הדברים כהווייתם, ומהו שקר, הנובע מדמיון וסילוף. הפער שבין האמת והשקר הולך ומטשטש, והאדם מאבד את כושר שיפוטו.

​

אין פלא כי במצב זה: "כל טובתם של רשעים טובה היא אצל צדיקים". אם היה ה' מזהיר את לבן רק על הרע, אפילו היה לבן מקבל את צו ה', לא היתה בכך כל ערובה כי לא יפגע ביעקב בסופו של דבר. הוא יכול להיות משוכנע בעצמו כי הוא דורש רק את טובתו של יעקב, וכי כוונתו טהורה, אבל יכולת ההבחנה והשיפוט שלו אינן רואות כי הוא מונע על ידי יצרו הרע לבקש את רעתו של יעקב. מנגנון ההכחשה והרמאות העצמית משומן מספיק כדי להעלים אפילו מעיני לבן עצמו את כוונותיו האמיתיות, והוא עלול לפרש רעה כטובה.

​

על יעקב אבינו, שנאלץ ללכת בשליחות אמו ולרמות כלפי חוץ את יצחק, אומר מדרש רבה (בראשית רבה סה, טו) שהלך "אנוס וכפוף ובוכה". הוא הבין שאפילו אמירה כזאת של שקר, עלולה להשפיע עליו, וכפי שראינו בשבוע שעבר הוא אכן שילם מחירים על כך. לעומת יעקב ששמר בתוקף גם במצב זה על תומתו ויושרו הפנימי, מציגה התורה את לבן, המאבד את האמת ויכולת ההבחנה הפנימית, בעקבות חוסר הישרות החיצונית.

​

שנזכה לשמור על אמת פנימית וחיצונית, ובכך נשמור על עצמנו מלסטות לדרכים מעוותות, כמו שאמר שלמה המלך במשלי (יא, ג):

​

תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם.​

​