בס"ד

פרשת ויקהל - השבת והיצירה האנושית​

​

הפרשה שעוסקת בנדבת המשכן ובבניינו פותחת בכך שמשה מקהיל את כל העדה ומצווה אותם תחילה על שמירת השבת. הפסוק המסיים את פתיחה זו אומר (לה, ג):

​

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

​

מעבר לאיסור המוזכר בפסוק הקודם על עשיית כל מלאכה בשבת, מוזכרת כאן מלאכת ההבערה בפני עצמה. מדוע? בגמרא (שבת ע, א) מובאות דעות שונות למשמעות ההלכתית של החרגה זו של איסור הבערה. בין המפרשים יש שמייחסים את זה להבדל שבין יום טוב בו מותר להבעיר לצורך אוכל נפש, לשבת בה אסורות גם מלאכות אוכל נפש.

​

כידוע, איסור זה התפרש על ידי הצדוקים והקראים כאיסור גם ליהנות בשבת מהאש. הם פירשו שכוונת הפסוק היא שאסור שתהיה אש בוערת בשבת כלל, אבל אנחנו קיבלנו בתורה שבעל פה (מכילתא דרבי ישמעאל, ויקהל, מסכתא דשבתא פרשה א):

​

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" - ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת.

​

כלומר, מותר להדליק אש מערב שבת וליהנות ממנה בשבת. לא רק שזה מותר, חכמים אף תיקנו את מצוות הדלקת נר שבת, והקפידו עליה כפי שכותב הרמב"ם (הלכות שבת ה, א):

​

הדלקת נר בשבת אינה רשות - אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצירות או נטילת ידים לאכילה, אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא.

​

יש כאן חובה שחייבים לרדוף אחריה, אפילו במחיר של לשאול על הפתחים. החובה היא אפילו לא להדליק את הנר, אלא שיהיה נר דלוק בשבת (כמובן שבשביל זה צריך להדליק, אבל זה רק "הכשר מצווה"). מה כל כך חשוב בזה? נראה שזה להוציא מלבם של הצדוקים שטענו שזה אסור. כך גם כותב בעל המאור על היתר הטמנת החמין בשבת בתנאים מסוימים (שבת טז, ב בדפי הרי"ף):

​

ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין... ולהזמין לבשל להטמין, ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין!

​

מי שאינו אוכל חמין בשבת מחשש של איסור חימום האוכל על ידי האש, לכאורה לוקה במינות, שהיא דרכם של הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה. כמובן שהדברים צריכים להיעשות על פי ההגדרות ההלכתיות לדרך בה ניתן לחמם את האוכל, אבל גם כאן ישנה הדגשה על ההנאה מהאש בשבת.

​

זהו עיקרון בסיסי בשבת - מותר להנות בשבת ממה שנעשה לפני השבת, אך לא לעשות את המלאכה עצמה בשבת (ראה רמב"ם, הלכות שבת ג, א), והעיקרון הזה מובא בתורה דווקא על ידי מלאכת ההבערה שנראית הכי מתאימה להדגים אותו. הרי זהו בדיוק דרך השימוש באש - תהליך השריפה עצמו הוא תהליך הרסני של כילוי של הדבר הנשרף, אך התועלת הנובעת מהאנרגיה העולה ממנו (אור, חום) גדולה בהרבה.

​

יכולת הבערת האש והשליטה באש ("ביות" האש) הביאו להרבה מהישגי האדם ולהתפתחות טכנולוגית גדולה. כאשר למד האדם להבעיר אש בצורה מבוקרת, הוא קיבל לידיו מקור אנרגיה אדיר שאפשר לו לעשות דברים רבים שהוא לא יכול היה לעשות בלעדיו. גם בהמשך ההיסטוריה, האנרגיה המופקת מהאש תרמה רבות לפיתוחים טכנולוגיים נוספים. זהו במידה רבה ה"מנוע" של התפתחות האנושות.

​

אלא שדווקא משום כך היה אולי מקום לומר שיש להמנע לא רק מהבערת האש אלא גם מההנאה מהאש בשבת כפי שאמרו הצדוקים, שהרי השבת הוא היום בו האדם אמור להצניע את יכולותיו, לשבות ממלאכתו, יצירתו ומעשיו, ולזכור מיהו בורא העולם שעומד מעליו. אם האדם ממשיך ליהנות בשבת מאותו הדבר שנותן לו את מירב כחו הוא לכאורה ימשיך לראות את עצמו כיוצר ובעל כח. מה אם כן פשר החלוקה בין עשיית המעשה האסורה להנאה ממנו המותרת?

​

כאשר התורה אומרת לנו שהאדם צריך לשבות בשבת ממעשיו, אנחנו מקבלים את התחושה שכשהאדם יוצר הוא "דוחק" כביכול את רגליו של הקב"ה מעולמו, ולכן עליו להפסיק זאת כדי לתת מקום לקב"ה ולהכיר בעליונותו. אבל כאשר הקב"ה מסר לנו בתורה שבעל פה את ההבחנה בין עשיית המעשה להנאה מתוצאותיו, הוא לימד אותנו שהמסר של השבת הוא שונה. השבת אינה באה לשלול את עצם העשייה האנושית או להטיל בה פגם, אלא לכוון אותה. כאשר התורה מתארת את שביתתו של הבורא יתברך ממלאכתו בבריאת העולם, היא מסיימת במילים (בראשית ב, ג):

​

וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.

​

הקב"ה ברא את העולם "לעשות" - על מנת שהאדם יעשה ויפעל בו. אלא שעשייתו ויצירתו של האדם יכולות להביא תועלת רבה, אבל גם חלילה לגרום נזק רב, ועל האדם מוטלת האחריות לכוון את מעשיו לברכה ולתועלת, ולא חלילה להיפך.

​

בשביל זה נתן לנו הקב"ה את השבת - האדם חייב להפסיק את עבודתו היצרנית ביום זה על מנת לתת מקום למחשבה על משמעות העשייה של ששת ימי המעשה, אבל אל לו לחשוב שיש פגם בעצם ההתפתחות וההתקדמות של העשייה האנושית. זהו לא יום לערער על עצם העשייה של האדם, אלא לכוון את התוצאות וההשלכות של אותה עשייה לקדושה, לעבודת ה' ולהביא ברכה לעולם. לכן, האיסור הוא רק על עצם עשיית המלאכה, לא על ההנאה מתוצאותיה. כאשר האדם יוצר עונג שבת מהאש אותה הדליק, הוא בדיוק מגשים את מטרת הבריאה - שימוש למטרה טובה ביצירה האנושית.

 

זוהי הפתיחה לכל מלאכת המשכן, בה השתתפו האמנים המוכשרים ביותר שהקדישו את יצירתם לבניית המשכן.

​​