תצוה - תשפה
דרשה: זכור את אשר עשה לך עמלק
הלכה:סעודת פורים בערב שבת
בס"ד
פרשת זכור - זכור את אשר עשה לך עמלק
מוני המצוות מונים בפרשה הקצרה של זכור שלוש מצוות - "זכור", "תמחה את זכר עמלק" ו-"לא תשכח". הרמב"ן קושר את הדברים:
והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו.
התכלית היא המצווה למחות את זכר עמלק, המצוות "זכור" ו"לא תשכח" נועדו לשמר את הסיפור על מעשיו של עמלק, לשמר את התודעה כדי שנבין מדוע נצטווינו על מחייתו. שימור התודעה והסיפור הוא משמעותי, על מנת לשמר את ההתמקדות בייעוד אליו צריכים להגיע, בייחוד כשמדובר בייעוד עתידי ורחוק. אם כן, עלינו להבין היטב מה יש במלחמת עמלק ובמעשיו.
הציווי על הזכירה פותח במילים (דברים כה, יז):
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
הספרי במקום מסביר:
בדרך - בשעת טירופכם.
בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם.
יש פה שתי תנועות הפוכות לגמרי - מחד אנחנו נמצאים "בדרך", "בשעת טירופכם" - לא מיושבים, עדיין נבוכים ותועים במדבר, מבולבלים, חסרי ביטחון. מצד שני "בצאתכם ממצרים", "בשעת גאולתכם" - הולכים בראש מורם כבני חורין בדרכם לארצם. מה משמעות הדברים?
את המצב של "בדרך" מסביר כבר הפסוק הבא:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ.
זוהי "שעת טירופכם" - עמלק מנצל את החולשה הזאת. הוא מזהה את הפגיעות, את ה"טירוף" והבלבול, ותוקף.
רש"ר הירש מסביר גם שהלשון "קרך בדרך" מבטאת את אותו חוסר מוכנות מצדם של עם ישראל:
אשר קרך בדרך - "מקרה" הוא מאורע שהוא מחוץ לחישוביו וציפיותיו של מי שנפגע בו.
אבל הוא מוסיף על כך, שזה לא רק מסביר את גורם ההפתעה וחוסר המוכנות של עם ישראל למתקפה, אלא גם אומר משהו על המוטיבציה של עמלק למתקפה:
אתה הלכת בדרכך ולא היתה לך כל סיבה להניח שאויב יתנפל עליך. התקפתו באה בלא כל התגרות והיא נבעה רק משמחה בטבח אדם, או שמא חש בלבו את הסכנה הנשקפת לו עם כניסתך להיסטוריה, שהרי אתה מייצג את עקרון האנושיות הטהורה והנאמנות לחובה, הסותר את עקרון כח החרב החָרות על דגלו.
עמלק הוא עם צמא דם - ההפתעה לא רק נובעת מהחולשה, אלא גם מכך שבאמת לא היתה שום סיבה לתקיפה. לא היינו אויבים שלהם ולא עשינו להם דבר שהצדיק התקפה כזאת, וגם מסיבה זו לא ניתן היה לצפות אותה.
אז מה הביא אותם לתקוף? רש"ר הירש מעלה שתי אפשרויות קשורות - "שמחה בטבח אדם" או הסכנה שהוא חש מהופעתו של עם ישראל שבאה בעקבות יציאת מצרים, בעל הדרך הערכית שסותרת את "עקרון כח החרב החרות על דגלו". כך או כך, שפתו של עמלק היא שפת החרב לשמה, ומכח זה הוא נבעת מדרכו הטובה של עם ישראל, שהוא רואה בה את הניגוד המוחלט לדרכו. טבח חסר הבחנה הוא דרכו להילחם בגאולתם של ישראל - "בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם".
אם כן, שני הצדדים קיימים בהתקפה של עמלק: "בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם" - היא הסיבה למתקפה האכזרית. "בדרך - בשעת טירופכם" הוא מה שמאפשר אותה. על זה נצטווינו "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח".
ההקשרים לטבח הנורא של שמחת תורה ברורים. אמנם, אין מדובר בזרעם הביולוגי של עמלק, ואין לנו מצווה לגביהם של השמדה כללית של טף ונשים וצאן וכד' כשם שיש על עמלק. אבל כמובן גם כאן על מנת להילחם את מלחמת המצווה לכלות את הרשע הגמור הזה שקם עלינו, אנחנו מצווים גם ב"זכור" ו"לא תשכח", במובן התודעתי, במובן של הבנת הסיפור, המעשים, המניעים והדרך של האויב אתו אנחנו נלחמים. אויב ישראל וממילא אויב ה'.
גם כאן המתקפה באה במקום של "בדרך בצאתכם ממצרים". מחד האויב זיהה את "שעת טירופכם" - הוא ראה בלבול חברתי וערכי, הוא זיהה פגיעות, הוא הצליח להפתיע בדיוק בזמן שלא ציפינו - "התקפתו באה בלא כל התגרות והיא נבעה רק משמחה בטבח אדם", כפי שראינו בצורה הנוראה והמבעיתה ביותר. אבל יחד עם זאת, זה גם נובע מ"שעת גאולתכם" - כשהוא "חש בלבו את הסכנה הנשקפת לו עם כניסתך להיסטוריה". תקומת עם ישראל וגאולתו בארצו היא הדבר שסותר יותר מכל את דרך הדמים שלהם, ולכן הם (תהלים פג, ה):
אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.
וכדי שאנחנו לא נרפה מלרדוף אותם, ולהשמיד את הרשעה הזאת עד תומה, אנחנו מצווים: "זכור" - את האכזריות הנוראה, את הטבח, את הרצח את השריפה של אלפי אנשים, נשים וטף וזקנים. קיבלנו עכשיו תזכורת לאכזריות ברצח שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר הי"ד, במראות השבויים ובמוראות העדויות שלהם. אסור לשכוח את אשר עשו לנו, ומצווה לספר כדי למלא את חובתנו להשמידם, כפי שאומר הרמב"ן.
וכמובן להתקדם בתהליך "שעת גאולתכם". לזכור שאנחנו עדיין "בדרך" שיש בה סכנות של "שעת טירופכם", ולכן עלינו לברר, לחדד לחזק את דרכנו ואת אחדותנו, שלא נהיה פגיעים ונחשלים בבלבול ערכי וחברתי. ונדע שהניצחון תלוי בהבנה ובתודעה על מה אנחנו נלחמים (שמות יז, יא-יב):
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
ובזכות בזיכרון והאמונה הזאת, נזכה גם היום ל"וגבר ישראל".
בס"ד
סעודת פורים בערב שבת
השנה פורים חל ביום ששי, ונדון פה כיצד ומתי לקיים סעודת פורים, מבלי לפגוע בכבוד השבת.
הרמב"ם כותב בהלכות שבת ל, ד:
אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.
המ"מ הסביר את דברי הרמב"ם שיש כאן שלוש דרגות:
-
סעודה ומשתה, דהיינו סעודה גדולה במיוחד - אסור לקבוע ביום ששי כולו.
-
סעודה רגילה - מצווה להימנע מן המנחה ולמעלה (היינו מנחה קטנה)
-
אכילה ושתיית ארעי - מותר עד שתחשך.
הבית יוסף (סימן רמט) הביא את דברי הרמב"ם והרב המגיד וכתב שהראב"ד חלק וכתב שמחצות אסור לקבוע סעודה כמו בחול. ואם כן לדעת הרמב"ם הוא מתשע שעות (סמוך למנחה קטנה) ולדעת הראב"ד מחצות.
ובשו"ע פסק כהסבר המגיד משנה ברמב"ם, וכתב שאף סעודת אירוסין אסור, שאע"פ שהיא סעודת מצווה, אפשר לקבוע אותה ליום אחר. והרמ"א סעודת מצווה שזמנה באותו יום, כגון ברית מילה ופדיון הבן - מותר, וכתב שכן המנהג. אבל במשנה ברורה שם כתב שלכתחילה מצוה להקדים אותה לשחרית מפני כבוד השבת, אבל בדיעבד יכול לעשות אותה אפילו מן המנחה ולמעלה.
הוא כותב שזה "כמו סעודת פורים" שוודאי זמנה ביום ששי, כשחל בו. והדברים מבוססים על פסיקת הרמ"א בסימן תרצה שהביא בשם ספר המנהגים שכשחל פורים ביום ששי נוהגים לעשות את הסעודה בשחרית מפני כבוד השבת. ובמשנה ברורה שם כתב שהיינו לפני חצות, והפנה לדברי המהרי"ל שכתב להתיר עד תשע שעות. אמנם, במצבים אלה כתבו שלא להתמלא יותר מדיי ולהשאיר מקום לסעודת השבת שיאכלנה לתיאבון.
נמצא שלמסקנה מצד הדין אין איסור לעשות סעודת מצווה שזמנה היום בערב שבת, אבל כדי לא לפגוע בכבוד השבת הדבר הרצוי לכתחילה הוא להקדים את הסעודה קודם חצות (11:49 השנה). אמנם, וודאי שאם לא עשה זאת, הוא מחויב בסעודת פורים, ויכול לאכלה יותר מאוחר, אבל גם כאן עדיף להתחיל עד סוף שעה תשיעית (14:48), ולא להתמלא יותר מדיי.
יש אופציה נוספת - הגמרא בפסחים ק מדברת על מי שהיה אוכל ושותה ונכנסה שבת, ונפסקה הלכה ש"פורס מפה ומקדש", היינו שכיוון שנכנסה שבת אינו יכול לאכול בלא קידוש, אך אינו חייב להפסיק סעודתו ולהתחיל סעודה אחרת, אלא שבתוך סעודתו מכסה את הלחם (פורס מפה) ועושה קידוש. וכן פסק השולחן ערוך בסימן רעא לגבי כל השנה. ועל זה כתב המאירי (כתובות ז ע”ב ד”ה אע"פ):
ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה.
ויש קהילות שנהגו בכך. אמנם, יש בזה הרבה פרטים שאיננו מורגלים בהם וצריך לעשות נכון, ובאופן כללי כבר כתבו המגן אברהם והמשנה ברורה שם שמשום כך רצוי לא לעשות זאת.
מי שלא יכול לעשות את הסעודה מוקדם יותר יעשה זאת כך:
-
התארגנות על כל ההכנות לשבת לפני הסעודה.
-
תפילת מנחה לפני הסעודה.
-
התחלת סעודה לפני שבת, בסביבות 16.
-
לא להתמלא לפני שבת, אלא לאכול "חצי" סעודה ולהשאיר מקום.
-
כשמגיע זמן כניסת שבת (בסביבות 17:29) - מפסיקים לאכול, מדליקים נרות, ומי שלא הדליק מקבל שבת באמירה: "בואו נצא לקראת שבת המלכה", או "מזמור שיר ליום השבת".
-
פורסים כיסוי על לחם משנה, ומקדשים על היין בברכת קידוש בלבד וללא ברכה על היין, שהרי כבר ברכו על היין קודם לכן בסעודה.
-
בוצעים את הפת (לחם משנה) לכבוד השבת ללא ברכה, שהרי כבר ברכו על הפת קודם. ויש לאכול לפחות כזית ממנה לכבוד השבת אחרי צאת הכוכבים.
-
בברכת המזון אומרים גם על הניסים וגם רצה.
-
לגבי התפילה יש שתי אפשרויות:
להתפלל ערבית אחרי הסעודה, אך צריך לארגן לשם כך מניין מיוחד.
לצאת לתפילת ערבית בבית הכנסת בזמן כניסת שבת, ולחזור ולהמשיך את הסעודה כנ"ל בפורס מפה ומקדש. כפי שלמדנו בהלכות הפסק בסעודה ושינוי מקום, כיוון שדעתו להמשיך את הסעודה לא עקר ויכול להמשיך על סמך הברכה הראשונה. ולספרדים יש להשאיר מישהו מבני הבית בשולחן. במקרה זה אין אומרים על הניסים בברכת המזון.