פרשת בהעלתך - תשפה
דרשה: קומה ה'
בס"ד
פרשת בהעלתך - קומה ה'
זכינו הלילה לראות בעינינו תשועה עצומה מיד ה', שהצליח בידי כוחותינו וגיבורינו להכות באויב האירני מכה קשה.
הפרשה מתארת את יציאת בני ישראל למסע במדבר, וכאן יש לנו פרשה מיוחדת שמסומנת בשתי נונין הפוכות (במדבר י, לה):
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.
ביציאה למסע - "בנסוע הארון" - משה פונה אל הקב"ה ש"יקום" ומתוך כך יפוצו האויבים וינוסו השונאים. רש"י במקום כותב מי הם אותם "משנאיך":
אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג): "ומשנאיך נשאו ראש", ומי הם? "על עמך יערימו סוד".
שונאי ישראל הם שונאי הקב"ה, גם אם הם נושאים את שמו וכביכול לוחמים עבורו ב"כופרים".
המפרשים עומדים על הלשון "קומה" ביחס לקב"ה. הרי הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף, ואם כן מה שייכת המילה קימה ביחס אליו יתברך? הרמב"ם מביא במורה הנבוכים שתי משמעויות לייחוס המושג "קימה" לקב"ה (א, יב):
"קימה" - מונח רב משמעי...
ויש בו גם משמעות קיום הדבר ונכונותו: "יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ" (שמואל־א א, כג), "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן [...לְאַבְרָהָם]" (בראשית כג, יז), "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר [...לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו]" (ויקרא כה, ל), "וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל־א כד, כ). במשמעות הזו נאמר כל לשון קימה על ה' יתעלה: "עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'" (ישעיה לג, י; תהילים יב, ו), כלומר כעת אקיים את דברי והבטחתי ואיומי. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן" (תהילים קב, יד) – תקיים מה שהבטחת לה שתרחם עליה.
וכיוון שהמחליט לעשות דבר כלשהו, יוצא אל מעשהו על ידי קימה, נאמר על כל מי שמתקומם כנגד דבר מסוים שהוא קם: "כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי" (שמואל־א כב, ח). המשמעות הזו הושאלה לביצוע צו ה' על אנשים שנגזר עליהם להישמד כעונש: "וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם" (עמוס ז, ט), "וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים (=ישמיד את הפושעים)" (ישעיה לא, ב). וייתכן שדבריו (שנזכרו לעיל) "עַתָּה אָקוּם" הם במשמעות הזו (=עתה אגיב בענישה). וכן "[אַתָּה] תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן" – כלומר: תקום על אויביה. במשמעות הזו יש פסוקים רבים.
במשמעות הראשונה "קימה" היא לשון קיום הדבר, וכשנאמר על הקב"ה שהוא "קם" הכוונה היא שהוא מקיים הבטחתו. פירוש שני הוא קימה יזומה לבצע פעולה, ואז זה מרמז על הוצאה לפועל של ענישה של הקב"ה לרשעים. הרמב"ם אומר שאת הפסוקים "עתה אקום יאמר ה'" וכן "אתה תקום תרחם ציון" אפשר להבין בשני המובנים - או כקיום הבטחתו ודבריו, או כהוצאה לפועל של פעולת ענישה לאויבים.
לכאורה הביטוי בפסוק שלנו "קומה ה' ויפוצו אויביך", נראה שמתאים לפירוש השני, של יוזמה ללחימה והרחקת האויבים, וכך באמת מפרשים חלק ממפרשי התורה במקום (ראב"ע ועוד). אבל אולי אפשר לפרש גם כפירוש הראשון. הפסוקים שמיד לפי פסוק זה מתארים את היציאה מסיני למסע במדבר (במדבר י, לג-לד):
וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה.
ארון ה' הולך לפני המחנה, וענן ה' שורה עליו בנסיעה. שכינתו של הקב"ה גלויה, והשגחתו על עם ישראל ניכרת בפני ישראל ובפני העולם כולו. היא לא מָשָה משם לרגע. אולי זוהי הקימה של קיום ההבטחה לאבות, הבטחת הקיום של עם ישראל, של השכינה וההשגחה שתהיה לצדם לכל אורך הדרך. היא קבועה ועומדת להם בכל ניסיון ובכל שלב בדרך, והיא זו שהאויבים נפוצים והמשנאים נסים מפניה.
היו דורות רבים בהיסטוריה של עם ישראל שלא זכו לאותו גילוי שכינה. הקב"ה הסתיר את פניו, כפי שנאמר בפרשת וילך, ואז לדאבוננו האויבים והמשנאים לא חששו, לא נפוצו ולא נסו. כפי שמתארת הגמרא ביומא הנביאים בדורות אלה לא יכלו אפילו להוציא מפיהם את מלא שבחו של הקב"ה "הא-ל הגדול הגבור והנורא" (יומא סט, ב):
אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו - איה נוראותיו?! לא אמר "נורא". אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו - איה גבורותיו?! לא אמר "גבור".
אבל אנחנו בדורנו זכינו לראות את השגחתו הגדולה של הקב"ה על עמו באופן הגלוי ביותר שיש. מתקומת ישראל במלחמת השחרור, דרך הניסים הגדולים של מלחמת ששת הימים, שציינו ב"ה לפני כשלושה שבועות ביום ירושלים, ועוד ועוד, עד לתשועות הנפלאות והעצומות בשנה האחרונה - הפלתו המהירה של חיזבאללה במבצע הביפרים המזהיר וחיסול נסראללה, חיסול מנהיגי החמאס ימ"ש, נפילת סוריה והשמדת צבאה בן לילה, ועכשיו המכה העצומה והמופלאה כל כך באירן (אסתר ט, ב-ה):
וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם.
הלסת נשמטת כשרואים את רמת התעוזה והתחכום של כוחותינו, ואת הביצוע המוצלח ומכריע שנתן ה' בידם - "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"!
אנחנו צריכים להבין שאנחנו עדים כאן למהלכים בעלי משמעות היסטורית לדורות קדימה, שכפי שראינו במלחמת ששת הימים, הקב"ה ממשיך ומרומם את גאולתנו קומה אחר קומה. אירוע כזה כמו שהיה הלילה, הוא בסדר גודל אירועים תנ"כיים - כיבוש הארץ על ידי יהושע, מלחמות דוד, השמדת מחנה אשור בימי חזקיה ועוד.
כאמור, דורות רבים לא זכו לראות גילוי שכינה שכזה מעולם, ואנחנו רואים אותו שוב ושוב ושוב. אנחנו צריכים להיזהר לא "להתרגל" לזה. הרי רק בפרשה שלנו, מיד בפסוקים הבאים, מתוארים החטאים של בני ישראל במדבר, בעודם נתונים תחת גילוי שכינה שכזה. אם רגילים לזה, לוקחים את זה בסופו של דבר חלילה כמובן מאליו.
ה"נונין" המסמנים פרשה זו, ומבליטים ומייחדים אותה, קוראים לנו לעצור ולהתבונן ולראות את השגחת ה' עלינו. אנחנו בדור שזוכה ממש לקיום גלוי של "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם", וצריך להכיר בכך, במיוחד ביום הגדול והנפלא הזה. חזקיהו המלך החמיץ את ההזדמנות להיות משיח, משום שלא אמר שירה על נס השמדת אשור. הרב עובדיה זצ"ל הסביר שזה משום שהוא היה כל כך בטוח בהשגחת ה', כד שראה בכך כמעט דבר מובן מאליו.
אנחנו צריכים להכיר בנס, וביום הזה לתת שבח והודיה גדולה לה' על התשועה הגדולה שעשה לנו, ולהמשיך ולהתפלל ולבקש שיסייע בידינו לסיים את המלאכה באירן, להשיב במהרה בע"ה את כל החטופים, ושיתן את כל אויבינו בידינו ויגן עלינו מהם:
קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!