פרשת במדבר - תשפה
דרשה: מי אתם דור המדבר?
הלכה: חלה מתוקה ולחמניות מזונות
שבועות: בכפיה וברצון
בס"ד
פרשת במדבר - מי אתם דור המדבר?
הפרשה פותחת את ההכנות ליציאה למסע במדבר, ועוסקת רבות במניין השבטים, סדר המסע במדבר, וסדר החניה. כידוע המסע הזה, שהיה אמור להיות קצר ישירות לארץ ישראל, ארך בסופו של דבר ארבעים שנה עקב חטא המרגלים, מה שיצר לנו את "דור המדבר" - דור שלם שהלך במסע ומת כולו במדבר.
המשנה בסנהדרין מביאה מחלוקת לגבי הערכתו של דור המדבר (י, ג):
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר (במדבר יד): 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו' - דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר (תהלים נ): אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
דור המדבר הוא דור מורכב - מחד, עונשם על חטא המרגלים מבטא כליה מוחלטת, אפילו לעולם הבא. הם החמיצו את ייעודם ומרדו בו. אך מאידך - זה הדור אתו כרת הקב"ה את ברית סיני ונתן להם את התורה. כיצד מסתדרים הדברים יחד?
הגמרא מרחיבה את הדיון (סנהדרין קי, ב):
תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". יתמו - בעולם הזה, ושם ימתו - בעולם הבא. ואמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" - דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח", אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי"? באפי נשבעתי, וחוזרני בי.
רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים "אספו לי חסידי" - אלו צדיקים שבכל דור ודור, "כרתי בריתי" - אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש, "עלי זבח" - [אלו] רבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה". אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר... זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן?
את השבועה שלא יבואו לארץ ישראל ולעולם הבא "אשר נשבעתי באפי", מבאר ר' אליעזר כשבועה שהקב"ה חזר בו ממנה. לעומת זאת, לר' עקיבא, "אספו לי חסידי" מתייחס לדורות הבאים, שמסרו נפשם על קדושת ה' ולא לדור המדבר. אבל על זה באה הראיה של "זכרתי לך חסד נעורייך" - הקב"ה לדורות מזכיר את זכותם וחסדם של דור המדבר, ובזכותם מבשר גאולה לישראל. איך ייתכן לזכות את הדורות הבאים, ולא לזכות אותם?
והנה שוב אותה מורכבות - דור המדבר הוא דור שנכשל בחטא המרגלים. כפי שאמרנו, זה מה שיוצר בכלל את המושג "דור המדבר", שהרי אם לא היו חוטאים בו היו הם נכנסים מיד לארץ ישראל. כל הסיפור של ספר במדבר, כל המסע, הוא תוצאות אותו כישלון. נמצא שזה האירוע המרכזי של הספר, שכל כולו כישלון ומרד, שאף הביא אתו השלכות קשות של "בכיה לדורות". אבל בסופו של דבר בפרספקטיבה של דורות הקב"ה אומר על אותו דור - "זכרתי לך חסד נעורייך", ועל השבועה הוא אומר "אשר נשבעתי באפי" - וחזרתי בי. מדוע? בזכות מה? מיהו דור המדבר?
ראשית יש להבין מה פירוש הדבר שהקב"ה חזר בו מהשבועה? הביטוי "אשר נשבעתי באפי" מראה שהשבועה היתה מתוך כעס - זה הבסיס להתרת נדרים ושבועות אצל בני אדם, שמבוסס על חוסר היכולת שלנו להבין את ההשלכות, את הפזיזות שלנו בשבועה שמתבצעת בשעת כעס או מצוקה (קרבן יולדת) - אבל מה זה שייך אצל הקב"ה? הרי הוא יודע את העתיד, הרי הוא לא פזיז ו"מתפעל" ללא מחשבה!
נראה שספר במדבר, שמספר את סיפור דור המדבר, דורש מאיתנו ללמוד משהו מאד משמעותי מאותו דור. דור המדבר הוא דור בוסרי. הוא כמו תקופת הילדות/ההתבגרות - תקופה שיש בה הרבה מרידות, חציית גבולות, מעשים חסרי אחריות, אבל מאידך זו התקופה המעצבת ביותר את דמותו של האדם. זוהי המורכבות שאנחנו רואים בדור המדבר - "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" נאמר בחטא המרגלים, זה דור מרדן, ומשכך נגזר דינו שלא ייכנס מיד לארץ. הם עוד לא מוכנים, תקופת העיצוב הזאת צריכה להימשך.
הרמב"ם מסביר את "ויסב אלקים את העם" - "שאין זה בטבע האדם שיתחנך על עבודת שִעבוד בחומר ובלבנים וכיוצא בהם ומיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם יְלִידֵי הָעֲנָק" (מורה הנבוכים ג, לב). וזה לא אמור רק לגבי זה - הוא מרחיב זאת שם להשתחררות מאמונות של עבודה זרה ודרכי עבודתה לאמונה ועבודת השם. זה לא משהו שיכול לקרות על אוטומט, נדרש תהליך של שינוי ומוכנות. חטא המרגלים הוכיח שנדרש הרבה יותר, ועל זה היתה השבועה שדור זה לא ייכנס לארץ.
אלא שהמבחן הוא עכשיו איך ינהגו דור המדבר אחרי חטא המרגלים ואחרי השבועה - האם הם ימרדו לגמרי, ישליכו את ברית סיני ויעזבו את ה'? ברגע שנגזר שהם עצמם לא ייכנסו לארץ, נבחנה מחויבותם לברית - האם כל מה שהם רואים זה את עצמם, את גורלם שלהם, או שיבינו שיש להם שליחות לדורות של עיצוב עם ישראל? דור המדבר הבין שהוא עומד כאן בשביל כל הדורות, שהוא צועד בתחילת הדרך של ברית סיני, של ייעוד היסטורי, ועם כל קשיי ההתבגרות הם ימשיכו וילכו אחרי ה' אל הייעוד הזה.
אולי השבח של "לכתך אחרי במדבר" הוא שבח של אחרי חטא המרגלים, שהדור הזה ממשיך ללכת אחרי הקב"ה למען הקיום הנצחי של עם ישראל, למען הברית. זה מה שהכין את הדור הבא להיכנס לארץ, וזו זכות שעומדת לכל הדורות - "זכרתי לך חסד נעורייך". ועליהם נאמר: "אספו לי חסידי שמורי בריתי".
השבועה של הקב"ה ניתנה בדין, שהרי באותו רגע נראה היה שישראל מואסים בבריתו לגמרי, "והם לא ידעו דרכי". אולם, אחרי שהם עמדו במבחן, ויחד עם כל הכשלונות בדרך לא הרפו מההליכה אחרי ה' ומהמחויבות לבריתו, זכו בדין שיחזור בו הקב"ה מאותה שבועה - שהרי "ומה אחרים באים בזכותם" - אותה זכות שהחזיקו בברית כדי שהדור הבא ייכנס לארץ - "הם עצמן לא כל שכן?".
נמצא שדור המדבר הזה - על אף כשלונותיו הכבדים, ואולי אף בגללם - מלמד אותנו לדורות את הדבקות בברית, את הדבקות בה' למרות הקשיים, למרות הכשלונות, למרות המרחק. ואם כן, יחד עם זאת שהם קבעו בכיה לדורות, הם קבעו שגם כשיש בכיה כזאת אין אנו עוזבים את בריתו של הקב"ה, והוא לא יעזוב את בריתו איתנו, כפי שקראנו בשבת שעברה בתוכחת בחקותי על זכירת הברית של הקב"ה דווקא כשאנחנו בגלות בעקבות אותה בכיה. זוהי מידה חשובה שדור המבול עיצב ב-DNA של עם ישראל, שתעמוד לו לדורות, ותהיה סוד קיומו, כפי שמבטיח שם הנביא ירמיהו (ב, ג):
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.
חלה מתוקה ולחמניות מזונות
בפעם שעברה עסקנו בקידושים שמגישים בהם "לחמניות מזונות" כדי שלא יצטרכו ליטול ידיים ודיברנו על הבעייתיות שהאחרונים מצביעים עליה מצד הכמות של מזונות שאוכלים שיוצרת בסופו של דבר קביעת סעודה שמחייבת בברכת המזון. אמנם, הזכרנו גם שעצם המושג של "לחמניות מזונות" כשלעצמו צריך בירור.
ראינו שהשולחן ערוך הביא שלושה פירושים למושג "פת הבאה בכיסנין", וקיבל את כולם. השני שבהם הוא על פי דעת הרמב"ם (הלכות ברכות ג, ט):
עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין, אף על פי שהיא פת מברך עליה בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.
כלומר, עיקר הדבר שמבדיל בין פת שמחייבת ברכת המוציא לפת הבאה בכיסנין, הוא שהבצק שלה אינו מורכב רק ממים וקמח, אלא מועשר בנוזלים אחרים בעלי טעם (שמן ודבש) או בתבלינים.
הבית יוסף התלבט בדעת הרמב"ם כמה טעם צריך להיות בבצק. הוא אומר שמהרישא של הרמב"ם "לשה בדבש או בשמן או בחלב" משמע שזה נוזל הלישה ללא מים כלל, אבל אם זוהי עיסה של קמח ומים מועשרת בדבש או שמן זה עדיין המוציא. אמנם, בסיפא כתב הרמב"ם "או שעירב בה מיני תבלין", ומשמע שכל שהוסיף טעם אף בעיסה רגילה זה מזונות. הוא מסיק כאפשרות השניה, אך כותב שזה בתנאי "שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה".
הרמ"א בדרכי משה כתב שאין המנהג כדבריו של הבית יוסף, "שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם", בלשוננו - חלה מתוקה, שוודאי ניכר בה הטעם ומבדיל אותה מלחם רגיל. ולכן הרמ"א פוסק כהסבר הראשון של הבית יוסף ברמב"ם וכותב שאין מברכים מזונות על עיסה מתובלת או ממותקת "אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים", והוא מביא לדוגמה לייקך, כלומר בצק עוגה ממש.
ממילא, לכאורה לרמ"א קשה יהיה למצוא "לחמניית מזונות" אלא אם כן יש לה ממש טעם עוגה ולא לחמניה, אמנם לספרדים כל שניכר בטעמו ושונה מלחם רגיל יברכו מזונות, אבל כמובן אם קובע סעודה ואוכל כמות גדולה יברך המוציא כבכל פת הבאה בכיסנין.
אנחנו מוצאים באחרונים מספר מחלוקות לגבי דעת הרמ"א ודעת המחבר.
בדעת הרמ"א יש אחרונים שהבינו שהקריטריון הוא על פי הכמות - אם כמות הדבש/שמן וכד' גדולה מכמות המים יש לברך מזונות, ואם היא פחותה יש לברך המוציא. ויש שכתבו שזה תלוי ב"עיקר" הטעם, שאם הוא בבסיסו טעם פת, אף אם היא ממותקת ומתובלת, יברך המוציא, ואם לא יברך מזונות. ויכולות להיות נפקא מינות לכאן ולכאן. ובכל אופן, לרמ"א צריך משהו מאד חזק להוציא לחמניה מדין פת.
ובדעת המחבר, יש אחרונים שכותבים שזה היה נכון בזמנו, אבל לא היום. שהרי כל עניין הגדרת פת הבאה בכיסנין כמזונות ולא המוציא, הוא משום שמדובר במאפים שאינם עיקר הסעודה, אלא באים כתוספת או קינוח, או נאכלים ארעי בין הארוחות. והקריטריונים של כמות הדבש בבצק, או מילוי או אופן האפיה הם "סימנים" בלבד. וככל הנראה בזמנו של הבית יוסף בארצות ספרד לא היו אוכלים לחמים ממותקים כלחם, אלא כתוספת או עוגה. וראיה שהרמ"א דחה דבריו מכך שבארצות אשכנז היו אוכלים אותם בשבתות ובימים טובים כעיקר הסעודה, כלומר כלחם גמור, ואז אין זה משנה מה אחוז התבלין שבהם, שהרי זה לא משנה את ייעודם ותפקודם כלחם. ואם כן, בימינו שנותנים לחמניות מזונות כלחם לכל דבר, גם הבית יוסף יודה. ואם זה ייאפה או יוגש כעוגה, אז באותו אחוז של תבלין תשתנה ברכתו למזונות. וממילא הוא הדין לדעת הרמ"א שהסתפקנו אם הדבר תלוי ברוב או ניכר - כל שהוא מיועד לאכילה כלחם בסעודה - זה המוציא, וכל שלא - זה מזונות.
אמנם, אחרונים אחרים סוברים שלבית יוסף אין לברך המוציא על חלה מתוקה גם בימינו, ואין לשנות את הגדרות פת הבאה בכיסנין, שכל שהלחם מתובל קבעו חכמים שיש לברך עליו מזונות ואינו פת גמורה. וכל אחד יעשה כמנהגו.
וככלל, נראה זאת בהמשך גם לגבי מאפים אחרים שנדון בהם, שיש אחרונים שהלכו אחרי ההגדרות שנכתבו בראשונים ובפוסקים לפת הבאה בכיסנין, ויש שחזרו תמיד לסברה הראשונית ושאלו - האם זה מתפקד כלחם שהוא עיקר הסעודה, או כמנה צדדית ולא עיקרית.
שבועות - בכפיה וברצון
אנחנו עומדים ערב זמן מתן תורתנו. הגמרא במסכת שבת מתארת כיצד ניתנה התורה (שבת פח ע"א):
'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט,יז) – אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
התורה נתנה בכפיה, באיום, בהכרח. לא מתוך בחירה ורצון. כמובן, כולנו יודעים שעם ישראל אמרו 'נעשה ונשמע' (שמות כד), ורבים מהמפרשים עוסקים ביישוב הסתירה בין שני המאמרים - אם עם ישראל קיבלו את התורה מרצון, מה היה הצורך בכפיה? ואם הקב"ה התכוון לכפות עליהם את התורה, מדוע שאל אם יקבלו ברצון? וכמובן - בסופו של דבר האם קיבלנו את התורה ברצון או בכפיה?
נציג כאן היום כמה תשובות לשאלות אלה, שיש בהם כדי ללמד אותנו רבות על היחס שלנו לתורה ולקב"ה.
כשאין חשק
תשובה ראשונה ופשוטה שנאמרה בשם הבעל שם טוב הובאה בספר בן פורת יוסף שכתב תלמידו הגדול ר' יעקב יוסף מפולנאה (פרשת וישב):
שמעתי מפי מורי זלה"ה ע"ה, לכך כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל הר כגיגית, ללמד שגם שאינו חושק לתורה ועבודת ה' מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה בעל כרחו וידמה כמי שכופו אותו לעשותו בעל כרחו.
אמירת "נעשה ונשמע" מבטאת מצב של רצון וחשק לקיום התורה. הקב"ה מציג בפני עם ישראל את התורה, והם, מתוך אהבתם לקב"ה ורצונם בקרבתו מגיבים בשמחה וברצון "נעשה ונשמע". הדבר נכון גם לגבי יחסו של כל אדם פרטי לתורה ולעבודת ה' - ישנם זמנים שבהם התורה נראית לנו מושכת, יש בנו רצון ומוטיבציה גבוהה לעבודת ה' ולקיום המצוות. אבל הרגש נתון לשינויים. יש בו עליות וירידות, וישנם גם ימים אחרים, בהם אנחנו קמים בבוקר עם מצב רוח אחר, בלי התלהבות ורצון, בלי "נעשה ונשמע" בלב. מה יהיה אז?
לכן בא הקב"ה וכופה על עם ישראל הר כגיגית ואומר - אמירת "נעשה ונשמע" זה נפלא, אבל אי אפשר לבנות על זה כדבר יציב שנמצא שם יום יום. יהיו ימים בהם תרגישו אחרת. לא צריך להבהל, פשוט צריכים גם כלי אחר לעבוד בו את ה' - כלי של כפיה. גם כשלא מתחשק, גם כשאין התלהבות ורצון - אדם צריך לפעול מתוך מחויבות לעבוד את ה' שכביכול כפויה עליו ואף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה בה או לא.
התורה - הכרח המציאות
המהר"ל מציע הסבר אחר (תפארת ישראל פרק לב):
אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים, לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה, היה העולם חוזר לתהו ובהו (שבת פח א). ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקדוש ברוך הוא מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזיר העולם לתהו ובהו.
ואל יקשה, סוף סוף היה בחנם מה שכפה עליהם הר כגיגית, שהרי כבר אמרו "נעשה ונשמע". דזה לא קשיא... כי איך תהיה התורה, שהיא שלמות כל המציאות, על ידי שכך בחרו ישראל לקבל התורה. ואם כן שלמות העולם היה תולה בדבר אפשרי, שהיה אפשר שיקבלו, ואפשר שלא יקבלו.
ודאי שיש מעלה בכך שקיבלנו את התורה מרצון, אבל קבלת התורה ברצון לכאורה אומרת שהתורה היא משהו אופציונלי, שאפשר לבחור בו ואפשר לבחור לחיות בלעדיו. אבל הרי התורה היא קיום העולם ותכלית העולם, לכן הקב"ה מוסר כאן מסר ברור - אין העולם יכול להתקיים ואין ישראל יכולים להתקיים ללא התורה. היא דבר הכרחי לעולם.
ועוד מוסיף שם המהר"ל:
ספר תפארת ישראל פרק לב
ויש לומר גם כן שלכך כפה עליהם ההר כגיגית, שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה; כי מרצונם קבלו ישראל, ואפשר להפטר מדבר כזה, שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל, ואפשר שלא לקבל. ולכך כפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים לקבל התורה. וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב, אין כאן הסרה וביטול, אחר שהוא מוכרח.
אם מקבלים את התורה מרצון - אפשר יום אחד לומר שעכשיו אני לא רוצה יותר. אבל מאחר שהתורה ניתנה בכפיה אין לכך ביטול לעולם. וזה נובע מהנקודה הקודמת. כמובן, שעם כל זה הדרך העדיפה והטובה היא שנקיים את התורה מרצון, אבל הדגש הוא על כך שזה לא תנאי הכרחי, והתורה היא מחויבת המציאות, בין אם נרצה בין אם לא.
כפי שאנחנו יודעים, יחסי עם ישראל עם הקב"ה נמשלו ליחסים של איש ואשה (בשיר השירים ובמקומות רבים בנביאים), ומצד שני ליחס אב אל בנים בתורה ובנביאים. שני הצדדים האלה מתבטאים בשני הצדדים של קבלת התורה - יחס איש לאשה הוא יחס מרצון - "אין האשה מתקדשת אלא לדעתה". האיש והאשה בוחרים זה בזו ומתוך כך כורתים ברית. זוהי ברית של אהבה ורצון. דא עקא, ברית זו יכולה להתבטל כאשר בני הזוג אינם חפצים זה בזו, וזה נובע בדיוק מאותו עניין - כיוון שהבחירה היתה ברצון, כשהרצון איננו שם ניתן לבטל.
מאידך, יחס אב לבן הוא לא יחס של בחירה - "משפחה לא בוחרים". אביך הוא אביך ולא משנה מה עשה לך, אם היטיב לך או חלילה הרע לך ופגע בך. בן הוא בן, ולא משנה כמה ימרוד, יתריס, ויתרחק. גם אם יהיה קרע גמור ר"ל בין ההורים לילדיהם, הרי שהקשר לא מתבטל. הקשר בין עם ישראל לקב"ה אינו ניתן לביטול, והברית קיימת בין אם נרצה בכך בין אם לא, בין אם נתנהג בהתאם לכך בין אם לא.
לכל אחד מהצדדים יש את היתרון והחיסרון שלו, ולכן היחס שלנו עם הקב"ה כולל את שניהם - את הבחירה והאהבה, אבל גם את ההכרח כשהן נחלשות. לכן מחד היתה צריכה להיות קבלת תורה מרצון "נעשה ונשמע", וכדימוי מעמד הר סיני ל"יום חתונתו", ומאידך קבלה בכפיה, כפי שאומר המהר"ל, להודיע שזה קשר שאינו ניתן לביטול אם הרצון לא יהיה שם.
ההכרח שמביא לרצון
דברנו על החיסרון של קבלה בבחירה, שמאפשרת חלילה ביטול. אבל יש עוד חיסרון בעצם השארת הדבר לבחירת האדם, אותו מבאר הרב קוק בעין איה שם:
ביום מתן תורתנו, שאנו חוגגים אותו בשמחה של קדושה כל כך עמוקה, צריכים אנו לזכור, כי לא רק ברצון חפשי קבלנו עלינו עולה של תורה; אלא בכפית הר כגיגית עלה הדבר. מתוך אמר סלה של "אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" נחרתה התורה במעמקי נשמתנו... אולי לא נעים לנו הדבר - אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי.
נראה לנו תמיד שדברים שנעשים מתוך בחירה, הם במדרגה גבוהה יותר מדברים שנעשים מתוך כפיה. אבל הרב ממשיך:
אבל לא כאשר יראה האדם לעינים מתהוים הדברים במציאות. אין אנו יכולים להשקיף לתכנם של הדברים בעצמיותם והננו רואים רק את הברק הנוצץ עליהם מבחוץ. אמנם החכמה העליונה, חכמת רבון כל העולמים, אשר "הוא אמר ויהי, צוה ויעמוד", היא מיסדת את מפעלותיה ביסוד המציאות ובעצמותה של ההויה על פי אמתתן. היא יודעת, כי חלושים אנחנו, חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו. אין אנו רואים כלל וכלל שקיומו של עולם מלא ימסר לרצוננו. ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב העומד ברומו של עולם, ומתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה ביסוד תחית הפלאות שלנו גם בהוה.
מדוע יש צורך בהכרח? כי אם הדבר תלוי בבחירתנו, הרי שלעיתים אין אנחנו רואים כיצד הדברים צריכים באמת להיות, מהו האידיאל הנכון, לאן אנחנו יכולים להגיע. אם נתלה הכל בבחירה, הרי שאנחנו מגבילים מאד את יכולתנו להתעלות ואת הצמיחה שלנו, כי הן תלויות במה שגלוי לעינינו ומקובל עלינו. אבל הקב"ה יודע שבפנימיות הדברים יש אמת גדולה יותר, יש אידיאלים שאנחנו לא בשלים כרגע לראות אותם ולהבין אותם, ועל מנת שנוכל לממש גם אותם, צריך "לדחוף" אותנו אליהם בכח.
ניתן להתייחס לכפיה כדבר שלילי ולא רצוי, אבל אנחנו רואים פעמים רבות שניסיון שהקב"ה מביא על האדם, הוא למעשה הזדמנות להגיע למדרגות מסוימות ולחשוף יכולות מסוימות שלא היו נגישות לאדם ללא ההתמודדות הכפויה הזאת. הכפייה מאלצת אותנו למתוח את עצמנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו מן הנקודה שבה היינו לפני אותה כפיה. רק לאחר מעשה, לאחר שהכפייה אילצה אותנו להגיע אל אותם מקומות, ניתן להתבונן על מה שקרה, ולהבין ולהפנים את מה שהשגנו והגענו אליו. בתחילה - כפיה, ורק לאחר מעשה - התבוננות והבנה.
נראה לומר שזה גופה תוכן הקדמת נעשה ונשמע - ההתחייבות לעשייה, להתקדמות, לנטילת האתגר, עוד לפני ה"נשמע", הרצון החופשי המבין. הפיכת הסדר הזה של עם ישראל מראה את הבנתם כי הרצון שלהם עדיין חלש, ואין הוא המדד לאוצרות האמיתיים הגנוזים בהם. אמנם, אחר ה"נעשה", אחר ההתחייבות שלא מתוך רצון, שלא מתוך הבנה, אלא מתוך מחויבות והכרח, יבוא גם ה"נשמע", הרצוני. העשייה תחשוף את הפנימיות, ותוציא אותה אל הפועל המודע.
הגמרא בשבת שם ממשיכה ואומרת: "אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש", כלומר, שלמרות שהתורה ניתה מתחילה בכפיה, בימי אחשורוש עם ישראל קיבלו עליהם את התורה מרצון. הנה גם כאן, תחילה באה התורה בכפיית הר כגיגית, בבחינת "נעשה", מפני שהרצון עדיין לא היה שלם ונגלה, אולם לאחר דורות של קיום כפוי, התעלה הרצון עצמו, הדברים הובנו והופנמו, והתגלה כי התורה היא השלמתנו, והדור קיבלוה ברצון, בבחינת "נשמע".