בס"ד

 אחרי מות - קדושים - מסילות בלבבם

​

לכב' היארצייט החמישי למו"ר הרב רבינוביץ זצ"ל

​

היום, י"ב באייר, אנחנו מציינים את היארצייט החמישי למו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, ואני רוצה להקדיש את השיחה היום לדמותו ותורתו.

​

אתם שומעים ממני לא מעט מתורתו של הרב. זכיתי שהוא היה רבי המובהק, והשפיע עליי ועל דרכי יותר מכל אחד אחר. הרב היה איש אשכולות במלוא מובן המילה - פוסק הלכה, ראש ישיבה למדן, פרשן ומחבר, גדול המומחים ברמב"ם בדור, רב קהילות, הוגה דעות ומנהיג ציבור, דוקטור למתמטיקה, ויחד עם זאת אדם בעל מידות וענווה למופת. מכל אחת מהבחינות יש הרבה מה לדבר עליו, על דרכו ועל הנהגותיו, וללמוד מכך רבות.

​

אני רוצה לדבר היום על מרכיב מאד מרכזי בתורתו, שהוא עצמו ראה לנכון להדגיש בהקדמתו לספר ההגות החשוב שלו "מסילות בלבבם". אבל אתחיל מתחילת ההיכרות שלי אתו.

​

התרשמות ראשונית (שארכה זמן רב מדיי)

​

דמותו של הרב רבינוביץ בלטה בעיניי בהערכה גדולה מהיום הראשון שבו דרכה כף רגלי בישיבה במעלה אדומים. הייתי בכתה י"א ובאתי ל"שבוע ישיבה". היה זה בל"ג בעומר, ולפני ערבית הרב נשא בלהט תוכחה בבית המדרש על כך שתלמידים הגיעו באותו יום מאוחר מביתם לישיבה. היתה לו נוכחות מרשימה ומלאת הדר - עמידה זקופה, הדרת פנים ואמירה נוקבת.

​

כך גם לאורך שנות לימודיי בישיבה - למרות השקט, המתינות והצניעות המופלגת שלו, למרות החביבות והנגישות שלו, אי אפשר היה להתעלם או להקטין את נוכחותו. היתה יראת כבוד מצד כל הישיבה כלפיו, ותחושה שיש לנו זכות לחסות בצלו של גדול שבגדולים.

​

אלא שאני יכול להגיד שכלל לא הבנתי אז אפילו מעט מגדולתו האמיתית. הרגשתי הערכה גדולה כלפיו, אפילו הערצה. השתתפתי בכל שיעוריו והקשבתי היטב לדבריו בכל התחומים - בשיעורים הכלליים ובשיחות. זכיתי גם להתקרב אליו, לשוחח אתו ולשאול אותו בעניינים שונים, ותמיד יצאתי מתרשם מהפיקחות והחכמה שבדבריו. אבל יחד עם זאת, לא הרגשתי שהוא באמת הרב שלי ושהוא באמת מעצב לי דרך. הדברים שלו היו נראים לעיתים פשוטים מדי, הגיוניים - "common sense", ולא מעבר לזה. בשביל זה אני צריך רב? זו חשיבה ישרה והגיונית של כל אדם פיקח! אכן, רוחב ידיעותיו של הרב משתרע הרבה מעבר לכל אדם פיקח, אבל חיפשתי דברים שמחדשים לי דרכי חשיבה חדשות, מגרות יותר, גבוהות יותר, שיפתחו אותי מעבר לחשיבה ההגיונית הפשוטה. אני מעריך בזהירות שאינני היחיד שחש כך.

​

רושם ראשוני, אמרתי, אבל רושם זה ליווה אותי, ואפילו התחזק, עמוק לתוך שנותיי הבוגרות יותר בישיבה, מבלי לפגוע בהערצה כלפי הרב ובקרבה אליו. אלא שרושם זה עתיד להשתנות מן הקצה אל הקצה בשנים שיבואו אחר כך. "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (=אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה - עבודה זרה ה, ב) - לקח לי זמן להבין ולהפנים את דרכו המיוחדת ואת עוצמתה. ועדיין לא השלמתי זאת.

​

"אתה מבין את מה שכתבת?"

​

רבים כתבו על הרב, שתמיד כשהיית בא אליו לשאול שאלה, הוא היה מחזיר בשאלה - "מה אתה חושב?". כך הוא חינך אותנו, תלמידיו, לפתח יכולת חשיבה עצמאית, ולא להיתלות במחשבותיו ותשובותיו שלו. אבל יחד עם הכבוד האמיתי שהעניק לחשיבה ולרעיונות שלנו, לא כל רעיון התקבל בלי ביקורת.

​

בקיץ תש"ס, שלוש שנים אחרי שכבר יצאתי מהישיבה, חזרתי לחודש לימוד בקיץ, בעיצומה של שהות בת ארבע שנים בבוסטון. בחודש זה עבדתי על מאמר בעניין שלוש הלכות למשה מסיני, שבו ניסיתי להראות מחלוקת עקבית בין שיטת הרמב"ם לבעלי התוספות. צירפתי למאמר פרק סיום על המשמעות המחשבתית של ההלכות המיוחדות מסוג "הלכה למשה מסיני", ומקומן בעיצוב דרך לימוד התורה. עיקר טענתי שם היה שהלכות אלה הן מעין דוגמיות של חכמה אלוקית צרופה, שיש בה בחינה של נבואה, שמהוות הדרכה לדרך החשיבה שצריך האדם לקנות לעצמו בלימוד התורה. גם ה"סברה" הלמדנית מתפתחת מכוח יכולתו של האדם לקנות לעצמו משהו מאותה חשיבה עליונה.

​

הרב רבינוביץ תמיד עודד אותנו לכתוב וליצור, והיה שמח מאוד לקרוא ולראות את פירות עמלם של תלמידיו. ניגשתי אליו עם המאמר המוגמר לקבל את חוות דעתו. הרב חזר אליי ובפיו שני משובים הפוכים. לגבי החלק הלמדני שהיה עיקר המאמר - הוא תמך בדבריי, ואף הביא להם סיוע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, אך לגבי הפרק הרעיוני הוא שאל אותי בסגנונו הישיר: "אתה מבין את מה שכתבת שם?". כל ניסיונותיי להסביר עלו בתהו.

​

המאמר כמובן התפרסם, כי הרב לא דחה גם רעיונות שלא הסכים אתם, אבל האמירה של הרב הדהדה בי. כן, הרב נתן ערך לדעתנו, עודד אותנו לכתוב ולבטא אותה, אבל הוא דרש הבנה ובירור. הוא דרש שתוכל לעמוד מאחורי הדברים שאתה כותב ולהזדהות אתם ללא ניפוח או זיוף וללא ערפול. השאלה "מה אתה חושב?" נותנת לך מקום, אבל גם דורשת ממך לחשוב ולא לומר דברים חסרי פשר או דברים שאינם מבוססים ומוטעמים. זה לא שלא ידעתי שכך הם הדברים אצל הרב. היה ידוע שכשהיית בא לרב לשאול שאלה היית צריך להכין את שיעורי הבית היטב. אבל כאן לא רק בעצם הביקורת, אלא דווקא בכך שהיא נאמרה על הרעיון הזה, שנראה היה בעיני כאמת גמורה, הוא לימד אותי את השיעור שהייתי צריך ללמוד.

​

מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם

​

ספרו האחרון של הרב, שמקיף את הגותו הבהירה והמקיפה, נקרא "מסילות בלבבם", על פי הפסוק בתהלים (פד, ו):

​

אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם.

​

בהקדמתו לספר, מביא הרב את דברי הרמב"ם במה שהוא מגדיר כ"נושא עקרוני במחשבת ההלכה" (מורה הנבוכים ג, לא):

​

יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוה מן המצוות... מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם... כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת... אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול דעתו של בעל שכל. אבל אם הן דבר שאין מושכלת לו משמעות כלל ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן הא־ל... בעיני חלשי שכל אלה האדם הוא, כביכול, שלם יותר מיוצרו, מפני שהאדם הוא אשר אומר ועושה מה שמביא לתכלית כלשהי, והא־ל אינו עושה זאת... אלא העניין בלי ספק... שכל מצווה משש מאות ושלוש עשרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה, או לתת משפט צדק או להסיר עושק, או לחנך למידה טובה או להזהיר מפני מידה גרועה. הכל תלוי בשלשה דברים: בדעות, במידות, ובמעשי הנהגת המדינה.

​

הרמב"ם חוזר ומדגיש בספריו שוב ושוב שאין לעזוב את החשיבה השכלית ולקבל את דברי התורה והחכמים ללא הבנה או בירור (איגרות הרמב"ם, מהד' הרב שילת, עמ' תפח):

​

ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעינים לפנים הן ולא לאחור.

​

המחשבה כי חכמת התורה היא נשגבת וגבוהה ושונה מן החכמה האנושית היא מחלה, ומי שתופס כך את הדברים לעולם לא יבין דברי תורה לאמיתם. כשערכתי את בטאון הישיבה מעליות יז, הרב רבינוביץ כתב שם מאמר על "אמונת חכמים" ובו לימד שאדרבה - מאחר שאנו בטוחים שחכמים אמרו דברי טעם, הרי שאין לנו לקבלם אם הם אינם מובנים לנו. באחריותו של הלומד להקשות ולבקר בשכלו את הדברים על מנת להגיע להבנת כוונתם האמיתית.

​

לרב היה חשוב מאוד להיות ברור ומובן לא רק ל"למדנים". גם כאן הלך בדרכו של הרמב"ם, שכתב את משנה תורה כדי "שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פרוק, לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים" (הקדמה למשנה תורה). תמיד הקפיד על כך שבמאמרים ובדברים שכתבנו אנחנו יהיו הסברים ברורים. שלא כדרכם של רבים מהמחברים, הוא התרחק מן החידוש והפלפול ודבק בפשטות. למרות שבחיבורו הגדול יד פשוטה ישנם פירושים מחודשים ומקוריים לרוב, הוא אמר לי פעם כשזכיתי להימנות על צוות הכותבים, שגם כשמחדשים יש להבליע זאת כהסבר פשוט, ולא לבנות בניין מפואר של קושיות ותירוצים מרהיבים. כך הדברים יתיישבו יותר על לבו של הקורא. ואכן, לחיבורו הגדול קרא "יד פשוטה" ללמד על כוונתו. אני משתדל היום להמשיך באותה דרך בכתיבת המשך הפירוש שאני עוסק בה.

​

פה היה לב הביקורת של הרב על אותם רעיונות שכתבתי באותו מאמר - השכל של התורה אינו שכל אחר, "גבוה יותר". השכל שהקב"ה נטע בנו הוא הכלי שצריך להדריך אותנו בהבנת התורה. אין שכל אחר ולא צריך לנסות לשנות את השכל שלנו. בצעירותי רעיונות "גבוהים" אלה קסמו לי, אבל הרב הוריד אותי אל הקרקע המוצקה של ההיגיון והאמת. כדרכו החינוכית, גם את השיעור הזה הוא לא הרצה לי, אלא כיוון אותי אליו, וחיכה בסבלנות שאבין אותו בעצמי.

​

וכך חתם הרב את הציטוט שהביא מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (עמ' יא): "הרי לך מסילות בלבבם!" - כך ולא אחרת.

​

"מה אתה חושב?"

​

לכן שאל הרב כל מי שבא לשאול אותו שאלה - "מה אתה חושב?". אל תחשוב שהרב יגלה לך חשיבה מעולמות אחרים שאינך מכיר עדיין. "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב) - במובן העמוק ביותר - "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם יד). עליך לפתח מתחילת הדרך את הבנתך בתורה בכלים שלך. רק כך תבנה את המסילות בלב, בכוחך, בעצמך. רק כך דברי התורה ישתלבו ויחלחלו עמוק בלבך, ויחקקו ויעצבו את זהותך. שום דבר אחר שתשמע ו"תקבל" מבחוץ לא יקנה קניין שכזה. כך הרב נתן לנו לסול את המסילות בלבנו שלנו. הרב מדגיש גם שכך דרכה של תורה, וכך דרכו של הבורא, שבסבלנות אין קץ הוא מחנך את האדם וממתין לו עד שיפנים ויגיע לדברים מתוך הכרתו.

​

ואכן, עם השנים הבנתי את כוחו של אותו "שכל ישר" וכיצד הוא עומד לאדם בכל מצב ובכל מקום. זוהרם של הרעיונות הגדולים והנשגבים התעמעם, ירדנו מהעולמות העליונים אל החיים, ושם תורתו של הרב עמדה איתנה בכל המבחנים. יכולת החשיבה הישרה והביקורת היא הכלי המרכזי שנתן הקב"ה בידו של האדם לקנות בו את התורה, להכיר בו את עולמו ואת חכמתו של הבורא, ולהנהיג בו את חייו ואת בחירותיו.

​

מאז שהרב נפטר הוא חסר לי מאד בהתייעצות, בשאלות. בכל שיחה אתו, בכל נושא בו "סיבכתי" את עצמי, הוא היה מפשט, מיישר, מחזיר לשכל ולמחשבה הפשוטה. וכך הוא גם היה בהנהגותיו בין הבריות - תמיד בפשטות, בישירות, בנעימות, שכולם עמדו איתן על גבי חכמה גדולה ומפוארה.

​

שנזכה ללמוד ולהפנים את הדרך הישרה הזאת, וכפי שאומר הרמב"ם על פי דברי קהלת ללכת "ישר כפי שעשנו האלקים".

​