בס"ד

פרשת ויקרא – סוד האלף הקטנה

​

ספר ויקרא אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נקרא על שם המילה הפותחת אותו - "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". מה טיבה של קריאה זו? רש"י במקום מסביר:

​

לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה - לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג): "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד): "ויקר אלהים אל בלעם".

​

רש"י עומד כאן על ההבדל שבין הלשון הנאמרת ביחס להתגלותו של הקב"ה אל משה - "ויקרא", לזאת שנאמרת ביחס להתגלות לבלעם - "ויקר". הלשון הנאמרת כלפי משה היא לשון חבה. מדובר בקריאה שמכוונת אליו באופן אישי, ומבטאת יחס של קירבה ורצון לדבר עמו. לעומת הלשון בבלעם שהיא מלשון "מקרה", דבר שאינו מכוון, יש בו חוסר יחס ורצון, כאילו מקריות, ויותר גרוע - רומז ללשון טומאה.

​

אם כן, האות אלף שבסוף המילה עושה את כל ההבדל בין חבה ורצון למי שראוי לנבואה, למקריות וטומאה לזה שאינו ראוי לה. אבל אם מתבוננים בפסוק, רואים שאותה אלף היא "אלף זעירא", כלומר, נכתבת בתורה בקטן יותר משאר האותיות. לכאורה, דווקא האות הזאת היתה צריכה להיות מודגשת - אולי אפילו גדולה יותר, ולכל הפחות כשאר האותיות!

​

הכלי יקר כותב, שהאלף נכתבה קטנה כאילו לומר שגם לגבי משה שייכת לשון "ויקר", וזה בא להשוות את נבואתו לנבואת בלעם. במה שווה נבואת משה לזו של בלעם?? עונה הכלי יקר, גם משה וגם בלעם זכו למדרגת נבואה שהיתה למעלה מהמדרגה לה היו ראויים בזכות עצמם. הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה כותב (סוף פרק א): "ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן שלכל הנביאים, ושלחו" - נבואתו של משה רבנו היא משהו שה' עשה, זה לא מכחותיו של משה עצמו.

​

ממילא, אומר הכלי יקר, מדרגה שאדם משיג בזכות מעשיו, היא דבר שניתן לומר ששייך לו מצד עצמו, אבל דבר שניתן לו למעלה ממדרגתו, לא ניתן לשייך זאת ל"סיבתיות" רוחנית, או להפוך את זה למשהו שהוא ממש שייך לו, אלא זה נקרא "מקרה". מקרה הוא משהו שמתרחש לכאורה ללא הכרח או סיבה נראית לעין. כך גם לגבי מדרגת נבואה כזאת, שהנביא אינו ראוי לה. בעניין זה, שווים משה ובלעם, ולכן הלשון "ויקר" שנאמרה בבלעם, שייכת גם לגבי משה. לכן האלף קטנה.

​

לכאורה, הדברים נראים כסתירה גמורה לדברי רש"י. הרי רש"י דבר על לשון "קריאה" למשה - מיועדת ומכוונת אליו, מצד עצמו, מצד הרצון בו. הכלי יקר אומר לנו, שלכאורה משה לא היה ראוי לזה, ויש כאן כעין "מקרה"! כיצד מיישבים את הסתירה? משה הוא אדם ראוי לקריאה אליו מצד מעלתו, או שהוא כמו בלעם, שבעצם גם נבואתו היא "מקרה", מתנה מהקב"ה שלא זכה בה מצד עצמו? אז או שתהיה אלף כמו שצריך, או שבכלל לא תהיה! המצב הזה, של אלף קטנה, שהיא לכאורה לא כאן ולא שם, טעון הסבר.

​

הרא"ש בפירושו על הפסוק מביא הסבר אחר לאלף הקטנה, שמבוסס על כמה ממדרשי חז"ל בעניין:

​

מפני מה האל"ף קטנה? ויש לומר, מתוך ענותו של משה שהיה מקטין עצמו.

אמר לפניו: רבש"ע מפני מה כתבנו בתחלת לתורת כהנים (=ספר ויקרא)?

אמר לו: מה אעשה? אם אכתוב "ויקר אלקים אל משה" לשון מגונה הוא, שכך כתבתי אל בלעם - "ויקר אלקים אל בלעם", והוא לשון מקרה!

אמר לפניו: בבקשה ממך, שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת.

אמר לו: אעשה אל"ף קטנה, שהקטנת עצמך.

​

משה רבנו דוחה את השבח אותו רוצה הקב"ה לייחס לו. לשון "ויקרא", לשון חבה מפיו של הקב"ה כלפיו קשה לו! שאלנו קודם - מה פשרה של האלף הקטנה? בשורה התחתונה - משה ראוי או לא ראוי? משה הוא במעלה של "ויקרא" או של "ויקר"? התשובה היא - האלף הקטנה מסמלת ענווה.

​

תאמרו - זה וורט מאד נחמד, ענווה זה יופי! שכוייח! אבל איך זה עונה על השאלה?

​

אבל אם מתבוננים בדברים, רואים שזו בדיוק התשובה לשאלה: האלף הקטנה היא זו שהופכת את ה"ויקר" ל"ויקרא", ובמילים אחרות: הענווה היא זו שהופכת את שאינו ראוי לראוי.

​

בסופו של דבר אנחנו צריכים לזכור שאנחנו בני אדם, אנחנו מוגבלים - "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח,ה)? אפילו משה, שכמו שאומר עליו הרמב"ם היה "רבנו ורבן של כל הנביאים", האדם שהגיע למעלות הגבוהות ביותר, האם הוא ראוי שהקב"ה ידבר אתו? אין דבר כזה אדם שראוי לנבואה! איך אפשר בכלל לדמיין שהאדם יזכה למעלה כזאת, שהקב"ה יתגלה אליו וידבר אליו!

​

אבל הקב"ה, ברוב חסדיו, עושה זאת ומתגלה אל הנביאים ומדבר אתם - הכל רק כדי להיטיב לנו. וכאן מגיע ההבדל העצום בין מי שבאותו רגע חושב שהכל בזכותו, והוא ראוי לכל זה, לבין מי שמקטין עצמו, ומודע לגודל החסד שהקב"ה עושה אתו. ברגע זה הוא הפך לראוי.

​

הפסוק ב"מזמור לתודה" (תהלים ק,ג) אומר:

​

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים - הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

​

כך קוראים את הפסוק. אבל הכתיב הוא: "הוּא עָשָׂנוּ וְלא אֲנַחְנוּ", וכבר פירשו רבים שהדברים תלויים זה בזה - רק מי שמבין שהוא עשנו ולא אנחנו, יוכל להגיע ל"לו אנחנו". אם הקב"ה "עשה משה רבנו", על אחת כמה וכמה לגבנו ש"הוא עשנו" - את כולנו, ומה שיזכה אותנו להיות ראויים לכך שהוא יקרא גם לנו בלשון חבה, ולא בלשון מקרה, הוא אם נבין את סוד האלף הקטנה.

​

אנחנו חוגגים השבת בר מצווה ללביא רבין. לביא הוא מגיל צעיר חבר פעיל ותורם בבית הכנסת, והוא בא ממשפחה שפעילה ותורמת בבית הכנסת, אבל הכל תמיד נעשה בשקט, בענווה ובצניעות. אני חושב לביא שאתה יכול ללמוד מההורים שלך את סוד האלף הקטנה – דרך הצניעות שיש בה כל כך הרבה כח ועוצמה, שהופכת אותך להיות ראוי לקריאה של חיבה מהקב"ה. אנחנו מברכים את המשפחה בהרבה מזל טוב ונחת, ואת לביא שבזכות זה תגדל בע"ה ותעלה מעלה מעלה.

​​