שבת הגדול - תשפה
בס"ד
ארמי אובד אבי – וירד מצרימה?
א. המשנה אומרת לגבי סיפור יציאת מצרים "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה". בגמרא נחלקו רב ושמואל מהי הגנות והשבח? לרב הוא "מתחילה עע"ז היו אבותינו" ולשמואל הוא "עבדים היינו". הרמב"ם בעקבות ר"ח והרי"ף שמבינים שרב ושמואל לא חולקים, מביא את שני הדברים בפיהמ"ש וכן בהלכות חמץ ומצה.
אמנם, יש לשים לב שהוא כותב שדרשת הפרשה היא קיום של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ובפשט לשונו נראה שזה קיום דווקא של דעת שמואל של "עבדים היינו". המפרשים עמדו על כך שאין זה הכרחי מהמשנה, שהיה ניתן לומר שיש שני דינים שונים - "מתחיל בגנות" ו"דורש הפרשה". אלא שנראה בפשטות שהרמב"ם הבין שזו כוונת המשנה על פי לשון הפרשה עצמה שנאמרת במקרא ביכורים, ושם מודים לה' באופן זה שמתחילים בגנות השיעבוד ומסיימים בשבח ההוצאה ממצרים (ושם ממשיכים כמובן גם להבאה לארץ ולהודיה על הפירות). לפי פשט הפרשה קבע גם הרמב"ם שזה שייך לדעה של "עבדים היינו".
אלא שיש להקשות כמה קושיות על פסיקה זו של הרמב"ם:
-
כיצד יסביר רב את המשנה? הרי לשיטתו אין פרשה זו קשורה ל"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", שהרי היא עוסקת ב"עבדים היינו".
-
ועוד, שלפי זה סידור ההגדה קשה, שהרי דורשים את הפרשה אחרי "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", והרי הפרשה עוסקת ב"עבדים היינו"! ובאמת בהלכה עצמה מקדים הרמב"ם את דעת רב לדעת שמואל, ואז הדברים לכאורה מסתדרים, אבל סדר ההגדה אינו כך!
-
ובכלל יש להבין את ההקשר של ברוך שומר הבטחתו לישראל, והזכרת ברית בין הבתרים, ו"והיא שעמדה" לפני דרש הפרשה.
-
כמו כן, הרמב"ם כותב כאן שהמוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, וצ"ע במקורו, שהרי בהגדה זה מובא על "עבדים היינו".
ב. פרשה זו של "ארמי אובד אבי" היא הנקראת "מקרא ביכורים" שאומר המביא ביכורים למקדש. היא מבטאת את ההודיה לה' על הטובות שגמלנו, ובכלל זה היא מפרטת על שיעבוד מצרים והיציאה ממנו. נראה שאדרבה - אין לשאול מניין שפרשה זו היא ביטוי לדין של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אלא שזהו מקור אותו דין, שהרי זה המקום בו מרחיבה התורה עצמה ומורה לנו כיצד לספר ביציאת מצרים. ולשון הפסוק תוכיח שכאן אנו מצווים "והגדת לבנך", ושם לשון הפסוק היא "הגדתי היום לה' אלקיך". ממילא, כשמצווים אנו על ההגדה, זה המקור שמלמד אותנו כיצד לעשות זאת, והרי שם הסיפור הוא בדרך של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ומזה יש ללמוד לכאן.
אמנם, יש הבדל בין מקרא ביכורים לסיפור יציאת מצרים, שבמקרא ביכורים אומר את לשון הפרשה הזאת כפי שהיא, ואינו מוסיף עליה, וחייב לאומרה בלשון הקודש בלבד, שזוהי אמירה טקסית של מעמד הבאת הביכורים. לעומת זאת, בליל הסדר אמרו חכמים שיש לדרוש את הפרשה, דהיינו להעמיק ולהרחיב ולפרט את המשמעויות של הסיפור הקצר האמור בה, ולהבין היטב כל חלק מהעוולות שעשו לנו המצרים ומהישועות שעשה לנו ה'. וזה על פי מה שמסרו לנו חכמים שכך היא מצוות סיפור יציאת מצרים, ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ובדרשת הפרשה יש קיום לכך, שאין קוראים אותה כמו במקרא ביכורים אלא דורשים אותה. ולכן כתב הרמב"ם שכל המרבה בדרש הפרשה הרי זה משובח, שכאמור, פרשה זו מלמדת על אופן סיפור יציאת מצרים, שהוא בסדר זה של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ויש לדרוש ולהרחיב ולפרט בו.
ג. אלא שבכל זה יש פרט אחד שאינו מובן: הפרשה פותחת במילים: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה". על מה מדובר ואיך זה קשור לירידה למצרים? הפשטנים פירשו שמדובר על אברהם אבינו (רשב"ם) או יעקב (ראב"ע), שהם היו "כשה אובד" (כלומר, אבי הוא ארמי אובד, כפועל עומד), שם תעו בדרך עד שירדו למצרים וזה חלק מהגלגולים של "כי גר יהיה זרעך". אמנם, על פי בעל ההגדה ובמדרשי חז"ל מובנת המילה "אובד" כפועל יוצא - הארמי הוא זה שבא לאבד את אבי, ופירשו שמדובר על לבן הארמי שהיה גרוע מפרעה שביקש לאבד את הכל. בעל הכתב והקבלה כתב שהטעמים תומכים בפירוש זה.
על פי זה הסבירו שזה מוסב על דברי לבן "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", והקב"ה הצילנו מידו, שהרי בא אליו בחלום הלילה ואמר לו "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". והוסיפו שאצל הגוים הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ומעלה עליו כאילו איבד ממש את הכל - כולל בנותיו ונכדיו! ועל פי זה פירשו שכשאמר לבן לאחר מכן "הבנות בנותיי והבנים בניי... ולבנותיי מה אעשה לאלה היום" וכו', הוא הצטדקות והצגה, אבל באמת הוא התכוון לאבד את הכל.
אלא שזה עדיין לא מסביר מה הקשר של זה לפרשה של יציאת מצרים? מסבירים המפרשים שזו עוד הזדמנות שהקב"ה הציל אותנו (ולכן זה גם מתאים בהגדה ב"והיא שעמדה"), אבל באמת לא כל כך מובן מדוע דווקא את זה מזכירים פה בהקשר הזה, ועוד באופן מעורפל ובחצי משפט?
ובכלל המפרשים כולם התקשו ברצף בפסוק - "ארמי אובד אבי - וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט", כהמשכיות של אותו דבר. מה הקשר בין הדברים?
הדברים כתובים גם בספרי אך שם כתבו: "מלמד שלא ירד אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו". מה פירוש שיעקב לא ירד אלא על מנת לאבד? הרי הוא ברח מעשו שרצה להורגו, וברח להצלתו! אכן, לאחר מכן הסתבר שלבן רוצה לאבדו, אבל איך אפשר להגיד שיעקב הלך מלכתחילה על מנת לאבד?!
ד. בירושלמי אנחנו מוצאים שרב אומר שיש להתחיל מהפסוק ביהושע: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם... ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר" וכו'. זהו אותו רב שאומר שמתחיל בגנות היינו "מתחילה עובדי ע"ז", ואם כן, פסוק זה מדגים את אותה הגנות. ועל פי זה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש ובהלכות, ש"מתחילה עע"ז היו אבותינו" מתייחס לתרח.
ונראה שזה פירוש ופירוט "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", שהרי בעבדים היינו אנחנו מדגישים ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו מצרים, אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", וזה מחדד את שבח ההוצאה, שבלעדיה היינו עד היום במצב של הגנות. נראה שכך גם פה - "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ויעבדו אלהים אחרים" - זו הגנות, והשבח: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר". ואף אנו נאמר, אילו לא היה הקב"ה לוקח את אברהם מעבר לנהר, הרי אנו ובנינו ובני בנינו יושבים שם ועובדים ע"ז כאבותינו!
וזוהי מהותו של הציווי לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" - עליך להתרחק מסביבה זו של "אבותינו עובדי עבודה זרה", שהרי אם תשאר שם תהיו אתה ובניך ובני בניך עובדי עבודה זרה אתם, כפי שהיית אתה לפני שהכרת בקב"ה. כך מפרט הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, שאביו ואמו של אברהם היו עובדים והוא היה עובד עמהם. וזהו שכתב הרמב"ם כאן שמסיים בשבח: "שקירבנו הקדוש ברוך הוא לו, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו", בכך שלקחנו משם.
ובאמת אברהם לא עשה את זה כצעד אחד, אלא תודעה זו שעליו להתנתק ממשפחתו בארם, המשיכה ללוות אותו כל ימיו. כששלח את עבדו להביא אשה ליצחק, הזכיר במפורש את אותו ציווי (בראשית כד, ה-ז):
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם? וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה! ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.
כפי שאמר הכתוב: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר", כך אומר אברהם: "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי", בצו לך לך, ולכן "השמר לך פן תשיב את בני שמה", שהרי בזה יתבטל חלילה אותו שבח של "ועתה קירבנו המקום לעבודתו", בכך שיצחק ישוב לשבת בעבר הנהר.
ה. אמנם, היה מי שחזר לעבר הנהר - והוא יעקב! ועל זה אמרו חז"ל שירד על מנת לאבד! יעקב אמנם נאלץ לברוח מפיקוח נפש שברדיפת עשו, אבל חז"ל אומרים לנו כאן שהוא נפל מן הפח אל הפחת, הוא חזר לעבר הנהר, ללבן בן נחור עובד ע"ז, בעל התרפים.
כשלבן ביקש לעקור את הכל, אין הכוונה שרצה להרוג את יעקב ואת בנותיו ונכדיו, אלא הוא רצה להחזירם הביתה ולהמשיך לחיות יחד אתם. "הבנים בניי והבנות בנותיי" זה המשפט הכי מסוכן שהוא אומר! אם חלילה היה יעקב שומע לו, הרי אנו ובנינו ובני בנינו יושבים בעבר הנהר, עובדי ע"ז, ובטל השבח של "ואקח את אביכם את אברהם", שהרי מעתה אבותינו לא היו אברהם, יצחק ויעקב, אלא נחור, בתואל ולבן! אין לך ללכת לעל מנת לאבד יותר מזה, ואין לך מבקש לאבד את הכל יותר מזה!
זו הגלות המסוכנת ביותר, דווקא הגלות המחבקת, הגלות עם המשפחה הקרובה. הקב"ה הבדילנו ממשפחה תועה זו כשלקח משם את אברהם אבינו, ובחר בנו לנחלה. את זה אנחנו ממשיכים בהגדה ואומרים שעל לקיחה זו של אברהם ובחירת ישראל לנחלה נכרתה ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", כי הגלות ב"ארצי ומולדתי" היא מסוכנת מאד, עד כדי כך שחלילה היינו מאבדים את הכל.
יעקב מבין את זה היטב ולכן בורח. הרדיפה של לבן מסכנת את המהלך הזה, ועל זה אנחנו מודים לקב"ה שאמר ללבן: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" - גם טוב אל תדבר אתו, כי זו סכנה גדולה עבורו.
ו. אותה ברית בין הבתרים וההבטחה לאברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו. על דבר אחד לא ויתר הקב"ה - שבחר בנו לנחלה שלא נחזור להיטמע בגוים. ההבטחה היא שנהיה אומה חשובה ואין לה ביטול לעולם, כשם שאין ביטול למציאותו יתברך! ועוד, שהיא מבטיחה לא רק את הזרע, אלא גם את השם, כנגד סכנת ההיטמעות וההיעלמות שבה היינו מצויים אצל לבן.
ולכן הקב"ה מפנה את יעקב מגלות לבן לגלות מצרים, שם אמנם יהיה שיעבוד קשה, וגם שם תהיה השפעה של מצרים וילמדו ממעשיהם, אבל זו "ארץ לא להם", ומשם ניתן להוציא אותנו - "ודור רביעי ישובו הנה". זהו "ארמי אובד אבי - וירד מצרימה". וכפי שכותב הרמב"ם שהבטחה זו של ברית בין הבתרים, היא זו שזכר ה' כשהוציאנו מארץ מצרים להמשיך את ההבדלה מעובדי עבודה זרה.
נמצא שמקרא ביכורים מבטא בדיוק את שני המהלכים של הגנות והשבח - הוא פותח בגנות שבשיבה לעבר הנהר, וממשיך לכך שבמקום זה הוריד אותנו הקב"ה למצרים, שכבר זו היתה הצלה, על מנת לשמר את הבדלתינו מן הגוים.
זה הקיום היהודי והברית עם הקב"ה שמבדילה אותנו מן העמים, והופכת אותנו בהכרח לשנואים, מנודים ונרדפים. ועל זה הבטיחנו הקב"ה בבריתו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", ברית זו שבחר ה' בנו לנחלה, ובחרנו בו לאלקינו.