קרבן התמיד מופיע בפרשתינו לראשונה. פעם אחת, כשרבי חיים מוולוז'ין נפרד מאת רבו הגר"א מווילנה, ברכו הגר"א: "יהי רצון שיהיו שני תמידים כהלכתם". ר' חיים הסביר שכוונת רבו הייתה לשני ה"תמידים" של הרמ"א, שפתח את השולחן ערוך אורח חיים (א, א) בפסוק (תהלים טז, ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", וסיים אותו בהלכות פורים (תרצז, א) בפסוק (משלי טו, טו): "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".