סדר תשובה על עבירה

בס"ד

הרמ"א ביו"ד סימן קפה במי שעבר עבירה בדין של נדה בשוגג, כתב:

וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו... יתענה מ' יום, ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר. ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה, כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני, ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו.  

ומקור הדברים בתשובת מהר"ם מרוטנבורג. וכן באו"ח סימן שלד כתב הרמ"א באופן דומה לגבי מי שעבר על איסור כיבוי בדליקה בשבת במקום שהיה אסור לו, על פי תשובת תרומת הדשן שהשווה למקרה של המהר"ם.

ובאמת מדובר בסדר תשובה חמור מאד. ולא די בזאת אלא שהרבה אחרונים הרחיבו את הדברים, והמשנה ברורה במקום כותב שזה בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן, ומדובר כשעבר בשוגג, או במזיד מפני פחד וכד', "אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה". ובספרי המקובלים הפליגו בעובר במזיד למאות תעניות. ואם כך צריך להתענות כל מי שעובר בשוגג אפילו על איסור דרבנן לא שבקת חיי לכל בריה, ובוודאי לעובר במזיד!

אמנם, כפי שראינו לגבי תעניות ערב ר"ה ועשי"ת, גם כאן יש אחרונים ש צמצמו את הדברים. בעל התניא כותב באיגרת התשובה פרק ג שזה רק בדורות הראשונים ורק לאדם בריא שהצומות אינם מזיקים לו, אבל לא לדורות שלנו שאנחנו חלשים, ובוודאי למי שלומד תורה שבעקבות התענית לא יוכל ללמוד כמו שצריך, ויצא שכרו בהפסדו. 

וכן הנודע ביהודה שנשאל להורות על סידור תשובה לאדם שחטא פעמים רבות במזיד באיסור אשת איש, וכתב שלכל סדרי התעניות האלה אין בסיס לא בגמרא ולא בדברי חז"ל והפוסקים, שיש שקצבה מסוימת למספר התעניות לכפר על כל עבירה. וכתב על כך:

אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם... וישוב אל ה' היינו שידבק בו אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים.

וכן כתבו עוד אחרונים. ור' משה פיינשטיין כתב שבאמת כבר הורה הרמב"ם חילוקי כפרה בפרק א מהלכות תשובה (הלכה ד), ע"פ הירושלמי:

עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת, ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" (ירמיהו ג, כב).

עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, ועשה תשובה, תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

עבר על כריתות ומיתות בית דין, ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).

במה דברים אמורים, בשלא חלל את השם בעת שעבר, אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכפורים ויסורין שלשתם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).

והרמב"ם כותב על זה בפיהמ"ש שכל זה בעובד במזיד, אבל בשוגג כפרתו בפחות מזה, ובין עשה בין לא תעשה תשובה לבד מספיקה. ואם כן אין כאן כל עניין לתעניות וסיגופים. אמנם, הדבר היחיד הוא בעובר על איסורי כריתות ומיתות בי"ד, שם אנחנו רואים שאין כפרה ללא ייסורים ל"ע, אבל גם זה במזיד, ולא כתוב שהאדם צריך להביא על עצמו את הייסורים, והעיקר הוא התשובה כמו שכתב הנודע ביהודה.

אמנם, צריך להבין מה משמעות המדרגות האלה, ומדוע לא כל חטא נמחל בתשובה, ומה משמעות הייסורים. נראה שהסיבה היא שכשעבר אדם עבירות חמורות, הרי שזה מורה על קלקול עמוק בנפש, והוא לא יכול לתקן את זה בהתחייבות, אפילו כנה ככל שתהיה, שלא ישוב לכך. הוא נדרש לתיקון מעמיק ורציני ולשינוי פנימי. כנראה שקשה לתיקון כזה להתרחש ללא התמודדות עם קושי או ל"ע אפילו ייסורים. וזה מה שצריך ללמוד מכאן, שאדם לא יסתפק בתשובתו רק בכוונה ובאמירה שלא לחזור לחטא, אלא ינסה להתחקות אחרי שורשי החטא וגורמיו, ויבין שהתיקון הוא כמו שנהוג לומר בימינו הוא ב"יציאה מאיזור הנוחות שלו", ושמא לעיתים כדי להגיע לכך יש צורך בתענית, כ"דמי רצינות" בתהליך התיקון. וכל אחד ישקול כדרכו מה יסייע לו להביא לשינוי משמעותי.