פרשת ואתחנן

בס"ד

זכירת מעמד הר סיני בלימוד התורה

בפרשה שלנו נמצאת הפרשה הראשונה של קריאת שמע, בתוכה אנחנו קוראים את הפסוק (ו, ז): 

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

הרמב"ם בספר המצוות מביא את הפסוק הזה כמקור למצוות תלמוד תורה (עשה יא):

הציווי שנצטוינו ללמד חכמת התורה וללומדה, וזה הוא הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו: "ושננתם לבניך". ולשון ספרי (שם): "'ושננתם לבניך' - אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר (מלכים ב ב, ג): 'ויצאו בני הנביאים'". ושם אמרו: "'ושננתם' - שיהיו מחדדים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר לומר לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד".

יש כאן שני דברים שנלמדים מ"ושננתם לבניך" - החיוב ללמד את התלמידים (ובראש ובראשונה הבנים), וללמוד את התורה בעצמנו כדי שנדע אותה היטב. כמו שפתח הרמב"ם: "ללמד חכמת התורה וללומדה". יש גורסים "ללמוד" תחילה ואחר כך "ללמד", וכן הוא במניין הקצר בראש משנה תורה: "ללמוד תורה וללמדה". בכל אופן, יהיה הנוסח אשר יהיה, הרמב"ם מדגיש גם בספר המצוות וגם במניין הקצר את שני הדברים.

לכאורה לולא דברי הרמב"ם היה ניתן לחשוב שחובתו של האב ללמד את בנו, או של הרב ללמד את תלמידיו, הם רק הכשר מצווה, חינוך, כמו שקיים בכל מצווה. כך לכאורה מפורש בברייתא שהובאה במסכת סוכה (מב, א): 

תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.

כמו בכל מצווה אחרת, מוטל על האב ללמד את בנו תורה לפי יכולותיו והתפתחותו. אבל זה לא מה שהרמב"ם אומר. הרי במצוות אחרות הוא לא כותב בספר המצוות "הציווי שנצטווינו ללמד את בנינו ליטול לולב/להתעטף בציצית/להניח תפילין ולעשות זאת בעצמנו", רק בתלמוד תורה - "נצטווינו ללמד... וללמוד"! הרמב"ם גם חוזר על הדברים באופן דומה בהלכות תלמוד תורה (פרק א), וכך הגדיר את המצווה גם בעל ספר החינוך (מצוה תיט): 

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה... ועל כל זה נאמר: "ושננתם לבניך".

כלומר, במצוות תלמוד תורה "ללמד" זה חלק מהגדרת המצווה, לא רק בגדר חינוך והכשרה לקיום המצווה עצמה. המקור לכך כמובן הוא מהפסוק שפתחנו בו "ושננתם לבניך", וכן במקומות נוספים בתורה (למשל דברים יא, יט). בניגוד למצוות אחרות, התורה כאן מדגישה את חובת האב ללמד את בנו. מדוע? מה מיוחד במצוות תלמוד תורה שחלק מהותי ממנה הוא הוראתה ולימודה לבנים ולתלמידים, ולא רק הקיום של האדם עצמו של המצווה בלימוד האישי שלו?

נראה שהתשובה נמצאת בפרשה שלנו עצמה. חלק מהפרשה מוקדש לתיאור של משה למעמד הר סיני. אחרי כמה פסוקי רקע, פותח משה בחיוב לזכור את המאורע הגדול הזה (דברים ד, ט-י):

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

אסור לעם ישראל לשכוח את מעמד הר סיני והדרך לעשות זאת היא על ידי "והודעתם לבניך ולבני בניך" - העברת הסיפור מדור לדור. אמרנו קודם שבכל המצוות האחרות חוץ מתלמוד תורה מדובר רק על הקיום ולא על ההעברה מאב לבן - יש לכך יוצא מן הכלל אחד, וזו מצוות "והגדת לבנך" - סיפור יציאת מצריים. גם שם, מדובר באירוע מכונן בתולדות האומה שאסור שיישכח, והתורה מצווה לספר עליו מדור לדור, מאב לבן. כך גם כאן, לימוד התורה הוא "סיפור מעמד הר סיני" שגם צריך לעבור מדור לדור.

הרי זה כל עניינה של תורה (אבות א, א):

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

וזה ממשיך (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה, אות כ):

נמצא מרב אשי עד משה רבנו עליו השלום ארבעים דורות. ואלו הן א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה... לט) ויהושע ממשה רבנו. מ) ומשה רבנו מפי הגבורה.

וכמובן מרב אשי, חותם התלמוד הבבלי, זה ממשיך מדור לדור עד ימינו אנו. נשים לב, שהרמב"ם אינו מסיים בלשון המשנה: "ומשה מסיני", אלא "ומשה רבנו מפי הגבורה", וזוהי בעצם משמעות זכירת מעמד הר סיני דרך לימוד התורה, כמו שמסיים הרמב"ם שם:

נמצא שכלם מעם ה' אלקי ישראל.

התורה אינה יצירה אנושית. היא אינה עוד חכמה. לימוד התורה אינו מחקר אינטלקטואלי בעלמא. בלימוד התורה אנחנו לומדים דברי אלקים חיים. הוא החיבור לחכמה האלוקית שנמסרה בסיני, ולכן היא חייבת לעבור דרך הצינור שמחבר אותנו לאותו מעמד של מסירה. לכן לימוד התורה אינו רק עניין הלימוד עצמו, אלא מרכיב המסירה מדור לדור הוא מרכיב מהותי בו. הוא הנותן לו את התוקף שגם התורה שאני לומד, כהמשך לשושלת הדורות מעתיקי השמועה עד אלי, היא "מעם ה' אלקי ישראל".