פרשת שופטים - המחויבות השומרת

בס"ד

פרשת השבוע, שופטים, עוסקת בעיקר בענייני משפט ושלטון, לקראת הכניסה לארץ ישראל, ובניית מממלכה מתוקנת ומסודרת. אחת המצוות המוזכרות בפרשה היא מצוות הבדלת ערי מקלט עבור רוצחים בשגגה. ערים אלה ניתנו ככפרה על זה שנזדמן לו מאורע כל כך חמור, וגם כהגנה עליו מפני גואל הדם. כמובן, מדובר במקרה שאכן לא היתה כל כוונה ברצח, והוא נבע משגגה גמורה. אם אכן מדובר ברצח מכוון חלילה, אזי הפסוק אומר שערי המקלט אינן מספקות הגנה לרוצח, ויש להוציאו משם ולהסגירו ביד גואל הדם שיהרגנו. 

הפסוק מתאר מקרה זה כך (יט, יא): 

וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת. 

מתוארים כאן מספר שלבים: שנאה, מארב, קימה והכאה (קטלנית). כמובן שזה בא להורות על כך שאין כאן כל שגגה - יש מניע ברור של שנאה, יש מארב ותכנון מוקפד, יש תקיפה מכוונת, ולכן בלי ספק מדובר ברוצח במזיד שעיר המקלט אינה מספקת לו הגנה. אולם, בנוסף לכך, רש"י אומר שניתן ללמוד מהניסוח הזה מסר חשוב:

על ידי שנאתו הוא בא לידי "וארב לו". מכאן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה - לפי שעבר על "לא תשנא", סופו לבא לידי שפיכות דמים.

התיאור המפורט של הפסוק, שבנוי משלבים מדורגים, מלמד אותנו על תהליך. אדם לא קם בבוקר ורוצח אדם אחר בכוונה תחילה. יש כאן תהליך התדרדרות שמתחיל ממשהו "קטן", שנראה טבעי ולא מזיק. כמובן, שכל אחד יגיד ששנאה היא לא דבר טוב, אבל אנחנו נוטים הרבה פעמים לזלזל בזה ולחשוב שזה לא כל כך נורא. הפסוק מזהיר שהשנאה ה"קטנה" הזאת עלולה להתפתח ולהתדרדר עד שפיכות דמים גמורה. 

מדוע שדבר כזה יקרה? לכאורה אדם אמור לדעת לשמור על גבולות מסוימים, ולדעת מתי הוא עובר אותם. הרי ברור שאותו אדם שהתחיל בשנאה, באותו זמן לא היה מעלה על דעתו שהוא יגיע לרצח. הוא היה דוחה מחשבה כזאת על הסף, וטוען - "אני אכן שונא אותו, אבל כמובן שלא עולה על דעתי לפגוע בו". כיצד האמירה הזאת, שהיא אכן אמירה כנה ואמיתית, פתאום נפרצה ונשכחה? 

המשנה המפורסמת בסוף מסכת מכות אומרת (ג, טז):

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. 

השאלה המתבקשת היא כמובן - איך ריבוי תורה ומצוות מזכה אותנו? לכאורה זה רק מקשה עלינו! אם היו לנו מעט מצוות, היה לנו הרבה יותר קל לעמוד בדרישות ולזכות בשכר. עכשיו שיש לנו תרי"ג מצוות, אין כמעט סיכוי שלא נעבור על חלק מהן!

תשובות רבות נאמרו לשאלה זו; אני רוצה להתמקד בתשובה של הרב משה עמיאל, שהיה הרב הראשי של תל אביב לפני קום המדינה, ותלמיד חכם עם מחשבה מקורית מאד, בהלכה ובדרוש. הרב עמיאל מסביר כך: אם אדם חי עם מעט מאד מצוות, נניח מצוות שאוסרות רק דברים חמורים כמו עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל וכד' (למשל כמו שבע מצוות בני נח), אך מעבר לזה אין לו את העול היומיומי התמידי של תרי"ג מצוות מפורטות - אדם כזה, טוען הרב עמיאל, יתקשה הרבה יותר לשמור גם על המצוות החמורות.

מדוע? כי בחיי היומיום שלו אין שום ערך או גבולות שהוא כפוף אליהם. הוא רגיל שכל מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, והוא לא מחויב לכלום. הוא יכול לחיות חיי הפקרות בכל תחום מתחומי חייו, ולעשות ככל העולה על רוחו. פתאום, מגיעים לנקודה כלשהי, בה אומרת לו מערכת המצוות (המינימליסטית) שלו - עצור! את זה אסור לך לעשות! מדוע שהוא יישמע לכך? זה מושג זר לו ולאורחות חייו! מדוע עד עכשיו יכולתי לעשות כל מה שרציתי, ואת זה אני לא יכול? אני רוצה!!!

הכרנו פעם (בארה"ב) בחורה יהודיה צעירה, שסיפרה לנו שאחותה התחתנה עם גוי. כאשר אמא שלה התנגדה ואמרה לה שעליה להתחתן עם יהודי, היא אמרה לה: "מה פתאום? כל השנים היהדות לא היתה ערך מרכזי בחיים שלנו, לא היינו מחויבים לשום מצווה. התחנכנו בבתי ספר ציבוריים ביחד עם גוים, הם היו החברים שלנו, וחינכתם אותנו לא לראות כל הבדל בינינו ובינם. מה קרה פתאום עכשיו? למה להתחתן אתם זה לא בסדר?". לאמא לא הייתה תשובה - עכשיו זה מאוחר מדי. 

לא ניתן לאסור על אדם דבר ללא בסיס ערכי שהוא מבין והוא מרגיש מחויב אליו. לא ניתן לעצור אדם שאינו רגיל שיש מעצורים וגבולות שמחייבים אותו. אם הכל מותר - זה לא עוצר בשום מקום. 

לכן, אומר הרבה עמיאל, כיוון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרבה להם תורה ומצוות. אורח החיים שלנו, דווקא בגלל ריבוי המצוות, עד לפרטי פרטים, מחנך אותנו להתנהגות מתונה, למחויבות לגבולות ולערכים שמעצבים את חיינו. זה לא מקשה עלינו. להיפך - זה מסייע לנו לשמור על עצמנו.

לצערנו הרב, לאחרונה אנו שומעים על אלימות שהולכת ומתגברת, לדאבוננו אפילו מקרי רצח, חלקם למרבה הצער גם בידי יהודים. כמובן שהמשטרה צריכה לנסות למנוע את הדברים, אבל התורה אומרת לנו שבשביל לעצור רוצח אי אפשר לחכות ל"וארב לו וקם עליו", אלא צריך לעצור אותו ב"כי יהיה איש שונא לרעהו".

אנחנו עומדים בחודש אלול, שמחייב אותנו לבדוק את המחויבות שלנו לחיי תורה, לחיים שמבוססים על מחויבות ולא על הפקרות. אם במשך השנה ובמרוצת החיים התחלנו לעגל פינות לזלזל בדברים מסוימים שנראו לנו קטנים, זה הזמן לחזק אותם מתוך ההבנה שהם הבסיס המוצק לכל הדמות המוסרית והרוחנית שלנו. 

יש לי גם חוב היום לברך את משפחת אלעזר לרגל בר המצווה של עידו היקר. מזל טוב להורים חברינו אלעד ווידה, ולסבא והסבתא היקרים נעים ורבקה. עידו, אתה זוכה לגדול ולהתחנך בבית שמעניק לך בסיס ערכי, מוסרי ורוחני איתן. בית שמנחיל לך היטב מחויבות לתורה, למצוות, לבית הכנסת, ללימוד תורה, ליראת שמיים ולתרומה לקהילה. אני מברך אותך שתזכה להמשיך בדרך הטובה הזאת, זאת תעודת הביטוח הטובה ביותר שתעמוד לצדך כל ימיך. מזל טוב!