פרשת ראה - הקדמת הרחמים לדין

בס"ד

פרשת השבוע עוסקת, בין השאר, במצוות הלוואה וצדקה לעני, ובכלל זה מצוות שמיטת כספים. התורה מזהירה מפני המנעות מהלוואה לעני לקראת השמיטה מחשש של אבדן כספי ההלוואה (דברים טו, ט): 

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  

התורה מתארת כיצד בעקבות סירובו של העשיר להלוות לעני, יקרא העני מתוך מצוקה אל הקב"ה, וזה יביא חובה על העשיר שסרב. רש"י על הפסוק מביא מדברי חז"ל:

וקרא עליך - יכול מצוה? תלמוד לומר (כד, טו): "ולא יקרא".

והיה בך חטא - מכל מקום, אפילו לא יקרא. אם כן למה נאמר "וקרא עליך"? ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא.

האם קריאתו זו של העני אל הקב"ה היא מצווה? האם כך ראוי שיעשה? התשובה היא על פי פסוק בפרשת כי תצא שמדבר על פועל עני שיקרא אל ה' על כך שבעל הבית הלין את שכרו. אלא ששם הפסוק מנוסח כאזהרה - אל תלין את שכרו כדי שלא יקרא עליך אל ה'. מכאן מדייקים חז"ל שאין כאן מצווה. יש לזכור ששם מדובר על עוול ממשי של הלנת שכר - לא רק המנעות מעשיית חסד של הלוואה, ובכל זאת הפסוק כותב את זה בלשון שלילית "ולא יקרא". החטא ייזקף לחובתו של מי שעשה את העוול, אף ללא קריאתו של העני. אם כן, מסקנת הדברים היא שקריאתו של העני אינה נזקקת ואף אינה מועילה.

אלא שאז מסיים רש"י ושואל, אם כן - מדוע הפסוק מדבר על קריאתו של העני "וקרא עליך"? עונה רש"י - הקב"ה מבטיח כאן שהוא ממהר להפרע ולהעניש כאשר אדם קורא אליו על עוול שנעשה לו, יותר ממצב בו לא היתה קריאה כזאת. כלומר, שאף על פי שבכל מקרה עושה העוול ייענש על חטאו, מכל מקום הדבר ייעשה בצורה מהירה יותר במקרה שבו היתה קריאה אל ה' מצדו של הקרבן. צריך להבין את ההנהגה הזאת - מדוע הצעקה מביאה לזירוז העונש? מה משמעות הדבר?

אתמול גם למדנו בדף היומי שלא רק שאין מצווה לפנות אל הקב"ה לגבי עוול שאדם אחר גרם, אלא שהדבר מאד לא מומלץ (בבא קמא צג, א): 

אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו - הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז, ה): "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", וכתיב (שם כג, ב): "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"... תניא נמי הכי: אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק.

הצעקה אל ה' על עוול שגרם אדם אחר פועלת כבומרנג - "הוא נענש תחילה". עונשו של הקרבן הצועק יגיע מהר יותר מזה של אותו אדם עליו הוא מתלונן, זה שגרם את העוול. מדוע? מה הוא עשה? האם זו אמירה של "אל תלשין, זה לא יפה"? לכאורה אמירה כזאת יכולה לעודד עוולות, וחיפוי על עושי עוולה! הגמרא אכן מסייגת שמדובר במקרה בו "אית ליה דינא בארעא", כלומר, יש אפשרות להביא את גורם העוול לבית דין ולעשות צדק, ובכל זאת אותו אדם בוחר לפנות אל הקב"ה שיעניש את המעוול. ועדיין יש להבין - מדוע עונשו מגיע מהר יותר? מה הוא עשה?

ראינו שגם כאן, כמו בדברי רש"י לגבי השפעת הצעקה, ההבדל בין עונשו של הצועק לעונשו של הנצעק הוא במהירות - "ממהרין לצועק יותר מן הנצעק", "הוא נענש תחילה", לא בחומרת העונש. נראה שזה המפתח להבנת העניין. לבריאת העולם ישנם שני תיאורים - הראשון בבראשית פרק א, והשני בפרק ב. רש"י מסביר את השינוי בשמותיו של הקב"ה בין שני התיאורים (בראשית א, א): 

ברא אלקים - ולא אמר "ברא ה'", שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (שם ב, ד): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים".

פרק א משתמש רק בשם "אלקים" ("בראשית ברא אלקים") שמסמל את מדת הדין. לעומת זאת, התיאור בפרק ב מתייחס אל הקב"ה כ"ה' אלקים" - מדת הרחמים ולאחריה מדת הדין. רש"י מסביר שמשמעות הדבר היא שהמחשבה הראשונית היתה שהעולם שנברא יתנהל על פי מדת הדין בלבד, אבל אז ראה הקב"ה שהעולם אינו יכול להתקיים באופן הזה, ולכן שתף ואף הקדים את הנהגת מדת הרחמים, שרק לאחריה יבוא הדין. 

במדת הדין ברגע שיש פגם, שיש חטא - מיד מגיע העונש. אין מקום לוויתורים או לדחיות מכל תירוץ שהוא. כך אי אפשר לחיות - הרי כולנו נכשלים מדי פעם. לכן הקדים הקב"ה את מדת הרחמים, אבל הוא לא וויתר על מדת הדין. מה שזה אומר הוא שהקב"ה אינו מפעיל מיד את מדת הדין בעולם, אלא מקדים את האפשרות לחוטא לתקן את פגמיו ולחזור בתשובה, וכך להמשיך ולהתקיים ולהתקדם למרות הנפילות שבדרך, ואולי אף להנצל מהעונש. אם כן, מה שהשתנה בעקבות שיתופה של מדת הרחמים אינו עצם הענישה או אפילו חומרתה, אלא המהירות בה היא מגיעה. לא ניתן היה להתקיים בעולם בו הענישה היא מיידית, אלא היה צורך ב"סבלנות" שמאפשרת את ההתקדמות והתיקון למרות הפגמים והנפילות של האדם. 

מה קורה כשאדם קורא אל ה' ומוסר דין על חברו? הוא בעצם מבקש מהקב"ה שיפעיל את מדת הדין מיד, ויוותר על הרחמים. לכן כפי שראינו, העונש לאדם שגרם את העוול יגיע יותר מהר במקרה הזה מאשר במקרה בו הקרבן לא היה קורא אל ה'. אבל כמו שאמרנו, זה פועל כבומרנג - כי מי שבקש את ההנהגה הזאת הוא הקרבן עצמו, הצועק, הוא בקש לוותר על הסבלנות שבהנהגת הרחמים, ולנהוג במדת הדין הגמורה. הוא צריך להיות הראשון שמקבל על עצמו את ההנהגה הזאת. כמובן שהוא אינו שלם בעצמו, כי אין אדם שלם, ולכן העונשים על חטאיו שלו יגיעו מהר יותר מהעונשים של האדם עליו הוא צעק, שהרי הוא זה שבקש את דרך ההנהגה הזאת.

זה בוודאי לא מומלץ לאף אחד לחשוף את עצמו להנהגה של מדת הדין מיידית. הרי הקב"ה עצמו ראה שאין העולם יכול לעמוד בהנהגה כזאת ובחר להקדים מדת הרחמים למדת הדין! וכי יכול מישהו לבוא ולומר שהוא כל כך בטוח בנקיותו וצדקותו עד שהוא כן יכול לעמוד בכך?!

אנחנו עומדים בערב ראש חודש אלול, "חודש הרחמים והסליחות". הקב"ה הולך לדון אותנו ולכתוב ולחתום את גזר דיננו בעוד חודש, אבל כמו בבריאת העולם, הוא בחסדיו וברחמיו הקדים לנו חודש של רחמים לפני הדין, לומר לנו - אני לא ממהר לדין, אני נותן לכם את הזמן להתכונן ולתקן. 

שנזכה לנצל היטב את ההזדמנות הזאת שהקב"ה מעניק לנו בימים המיוחדים האלה שאנחנו עומדים בפתחם.