פרשת נצבים - ובחרת בחיים

בס"ד

אחד מהיסודות הגדולים עליהם עומדת התורה הוא יסוד הבחירה החופשית. בסוף הפרשה מעמיד משה רבינו את העם בפני הבחירה הזאת (ל, טו): 

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. 

רש"י מסביר:

זה תלוי בזה - אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות.

הפסוק מתאר בפנינו את הבחירה ואת השלכותיה. זו תוצאה ישירה של הבחירה - מכיוון שהקב"ה נתן את הבחירה בידינו, הרי שאנו נושאים באחריות על מעשינו, ועתידים לתת את הדין עליהם - לטוב או למוטב. אכן, כפי שרש"י אומר, הפסוקים ממשיכים ומפרטים את המעשים הטובים, ואת הברכה שתבוא בעקבותיהם, ואת המעשים הרעים ואת מה שיבוא חלילה בעקבותיהם. 

כפי שכולנו יודעים, הפסוק מסכם כמובן בהמלצה על הבחירה הנכונה (דברים ל, יט):

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

אמנם, הניסוח הזה לא מובן - הרי כפי שפירש רש"י הבחירה של האדם היא בין הטוב והרע, והחיים והמוות הם השכר והעונש על בחירה זו. ממילא, מה שייך לומר: "ובחרת בחיים"? היה צריך לומר "ובחרת בטוב" - שהרי זו הבחירה העומדת בפנינו, ואז נזכה לשכר: "למען תחיה אתה וזרעך"!

בפתיחת פרק שלישי מהלכות תשובה מפרט גם הרמב"ם כיצד נידון האדם על מעשיו, וכך הוא כותב שם בהלכה ב: "אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו - מיד הוא מת ברשעו" - בדיוק כדברי רש"י שהבאנו: "אם תעשה הרע הרי לך המות". הראב"ד, גדול המשיגים על הרמב"ם, מבין שהרמב"ם למד את זה מדברי חז"ל לגבי ראש השנה, שרשעים נחתמים לאלתר למיתה. אך הוא דוחה את ההבנה הזאת: 

לא כמו שהוא סובר, שכשאמרו "רשעים נחתמין לאלתר למיתה" - שמיד מתים. ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה!

כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על כמה וכמה אנשים שבוודאי עוונותיהם מרובים על זכויותיהם, ובכל זאת עדיין לא מתו! כיצד, אם כן, נבין את דברי הרמב"ם? הרי גם הוא בוודאי היה מודע לכך! הרמב"ם הרי מזהיר בכל כתביו מקבלת דברי חז"ל כפשוטם, כאשר המציאות סותרת אותם באופן כל כך ברור ונחרץ. מהי, אם כן, כוונת דבריו?

בחלק הראשון של מורה הנבוכים, נותן לנו הרמב"ם מן "מילון", על מנת לעזור לנו להבין את המשלים והמשמעויות החבויות בלשון התורה, הנביאים וחכמים. בפרק מב שם הוא מבאר את המילה "חיים" (מעבר למשמעות הפשוטה), ובתוך כך מסביר את הפסוק מפרשתנו, באופן קצת שונה:

וכבר הרבו ג"כ לעשות זה השם (=חיים) בענין קנות החכמה: 'ויהיו חיים לנפשך', 'כי מוצאי מצא חיים', 'חיים הם למוצאיהם', וזה הרבה. ולפי זה נקראו הדעות האמתיות - "חיים", והדעות המופסדות - "מות". אמר יתעלה: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע' וכו'. כבר באר כי הטוב הוא החיים והרע הוא מות ופרשם. 

הטוב אינו מזכה אותנו בחיים כתוצאה ממנו - הוא החיים עצמם; הרע אינו גורר את המוות - הוא המוות עצמו! הרמב"ם מסביר שזו כוונת חז"ל באומרם ש"צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים" - יש החיים אחרי מותם, בחיים שאין עמהם מוות (=עולם הבא), ויש המתים עוד בחייהם. 

אם כן, כאשר הרמב"ם כותב ש"מי שעוונותיו מרובות על זכויותיו - מיד הוא מת ברשעו" - הכוונה היא שהרשע עצמו הוא המיתה! חיים חסרי תוכן, עם השקפת עולם מעוותת, שאין בהם צדק, יושר, חסד ומוסר, אינם חשובים חיים כלל.

יש הלכה בעניין רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט, אותה מבאר הרמב"ם באותו אופן (הלכות רוצח ושמירת הנפש ז, א): 

תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר: '(הוא ינוס אל אחת הערים האלה) וחי' - עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין.  

מי שהוא "בעל חכמה ומבקשה", מבין שהחכמה, המידות הטובות והערכים שממלאים את חייו, הם החיים האמיתיים. בלא זה, אף על פי שהוא חי, נושם, אוכל וכו' - חייו חשובים כמיתה. עיקרון זה כל כך מהותי וממשי, עד כדי כך שמגלים את רבו של התלמיד שרצח בשגגה לעיר המקלט. התלמיד גולה לעיר המקלט על מנת שיחיה, ובלי רבו הוא פשוט אינו נחשב לחי!

אנו עומדים לפני ראש השנה, לפני יום הדין בו ייקבע "מי יחיה ומי ימות". אנחנו בדרך כלל עומדים בבית הכנסת ומרגישים שההחלטה היא בידו של הקב"ה, שאנו עומדים לפניו לדין. הוא המכריע, ועלינו להתחנן בפניו להעביר את רוע הגזרה בתשובה, תפילה וצדקה. בוודאי הדברים נכונים, ואין לעקור את המשמעות הפשוטה הזאת ממקומה. אבל עם זאת עלינו לזכור שבראש ובראשונה, כפי שמלמד אותנו הפסוק בפרשה, ההחלטה של "מי יחיה ומי ימות" נתונה לבחירתו של האדם עצמו, כפי שהפסוק אומר: "ובחרת בחיים"!

שנזכה להכתב ולהחתם בספר החיים.