פרשת כי תבוא - ברכות הקב"ה וברכות בשר ודם

בס"ד

בפרשת השבוע מוזכרות הברכות אם נלך בדרך התורה והפכיהן אם חלילה לא נלך בדרך זו. הגמרא במסכת מגילה (לא, ב) אומרת שעזרא הסופר תיקן לישראל שיהיו קוראים קללות שבמשנה תורה (=ספר דברים) קודם ראש השנה, ומבארת שהטעם הוא כדי שתכלה שנה וקללותיה.

אין זו הפעם הראשונה שבה הברכות והקללות מופיעות בתורה - קראנו אותן כבר בפרשת בחקותי, בסיום ספר ויקרא. ספר דברים מלא בחזרות על עניינים שכבר נאמרו בחומשים שלפניו. זהו הסיכום של משה רבנו לעם ישראל אחרי ארבעים שנה במדבר, והוא חוזר ומזכיר להם עניינים שונים. אבל כמובן אין זו רק חזרה, אלא תוספת של נקודת המבט של משה רבנו על העניין. הגמרא במסכת מגילה עומדת על ההבדל הזה בין מה שנאמר בפרשה שלנו למה שנאמר בפרשת בחקותי (לא, ב):

הללו (בפרשת בחקותי) - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו (בפרשתנו) - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.

הסבר הדברים - בפרשת בחקותי הברכה מתחילה במילים (ויקרא כו, ג):

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

מי שמדבר כאן בגוף ראשון הוא הקב"ה ("בחקותי"), והוא מדבר אל העם בלשון רבים ("תלכו"). לעומת זאת, בפרשה שלנו נאמר (כח, א):

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

הדובר כאן הוא משה שמדבר על הקב"ה בגוף שלישי ("בקול ה' אלקיך"), והוא אומר את הדברים אל העם בלשון יחיד ("תשמע"). 

הגמרא במסכת בבא בתרא, מעניקה משמעות להבדל הזה, בין ברכות וקללות שמגיעות מפיו של הקב"ה בפרשת בחקותי לאלה שמגיעות מפיו של משה בפרשתנו (פח, ב - פט, א):

ואמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; הקדוש ברוך הוא ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה, ברכן בעשרים ושתים - מ"אם בחקותי" עד "קוממיות" (ויקרא כו, יג), וקללן בשמונה - מ"ואם בחקותי תמאסו" (שם יד) עד "ואת חקותי געלה נפשם" (שם מג); ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, ברכן בשמונה - מ"והיה אם שמוע תשמע" ועד "לעבדם" (דברים כח, יד), וקללן בעשרים ושתים - מ"והיה אם לא תשמע" (שם טו) עד "ואין קונה" (שם סח).

רבי לוי מראה שבפרשת בחקותי, שם הדברים נאמרו מפיו של הקב"ה, הברכות מתחילות באות א ומסתיימות באות ת, כלומר שהקב"ה ברך אותנו בכל 22 האותיות, ואילו הקללות פותחות באות ו ומסיימות באות מ, שביניהן יש 8 אותיות בלבד. לעומת זאת בפרשתנו בה נאמרו הדברים מפי משה, הברכות פותחות באות ו ומסיימות באות מ - 8 אותיות כאמור, אך הקללות פותחות באות ו ומסיימות באות ה, שביניהן יש את כל 22 האותיות (אחרי הסיבוב). הדבר מראה עד כמה גדולות הברכות הניתנות מפיו של הקב"ה ורבות על הקללות, לעומת בשר ודם, במקרה זה משה, אצלו הקללות מתרבות והברכות מתמעטות.

מדוע הדבר כך? מדוע לא יכול משה לברך את העם כשם שברכם הקב"ה? האם חלילה עינו צרה בהם שהוא כביכול בוחר להרבות את הקללות? נראה שהדבר טמון בהבדל שציינה הגמרא במגילה. ראינו שבפרשת בחקותי פנה הקב"ה לעם בלשון רבים, לעומת משה שפונה אליהם בלשון יחיד. מה פשר ההבדל הזה?

אלא שזהו ההבדל בין נקודת המבט האנושית לנקודת המבט האלוקית. האדם תמיד רואה רק פרטים, רק חלק קטן מהתמונה. בין אם מדובר בנקודת המבט ההיסטורית, בין אם מדובר בהבנת האירועים שמתרחשים לפניו - בכל מקרה, תמיד יהיה מדובר בנקודת מבט חלקית שחסרים לה הרבה מאד נתונים שנעלמים ממנה. זהו חסרון אנושי מובנה, ואף אדם, ואפילו משה רבנו, אינו יכול להתעלות מעל זה. לעומת זאת, כאשר מדובר על הקב"ה הרי שאין דבר שנעלם ונסתר ממנו. הכל נסקר בפניו בסקירה אחת - הכל יחד וכל הפרטים בפני עצמם. לכן משה מדבר בלשון יחיד, אל הפרט, כי זה מה שהוא יכול לראות. הקב"ה מדבר בלשון רבים, אל הכלל כולו, כי רק לו יתברך יש את היכולת לראות את התמונה בכללה.

דברנו כבר מספר פעמים על כך שכשבאה על האדם צרה חלילה, הוא רואה בכך רע רק משום שהוא רואה את אותו מאורע באופן מבודד מהתמונה הכוללת. לפעמים זוכים לראות את התמונה בכללותה, ואז פתאום הכל מובן - איך כל הקשיים היו בעצם לטובה, כמו הסיפורים הידועים על רבי עקיבא ונחום איש גמזו. 

ממילא, כאשר בשר ודם מדבר, כאשר מתבוננים על הדברים מנקודת המבט האנושית, החלקית, הפרטית, אז נראה שיש הרבה יותר רע מטוב, הרבה יותר קללות מברכות. אבל כאשר הקב"ה מציג את הדברים מנקודת המבט האלוקית, הכוללת והשלמה, הרי שאז מתברר שהרבה מהדברים שהיו נראים כקללות בעצם יש בהם הרבה טובה. הברכה הזאת היא ב-22 אותיות, בכל ההיקף המלא, מאלף ועד תיו.

כך אומר דוד המלך (תהלים ל, ו):

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ.

האף, הכעס והפורענות הם "רגע", האירוע הנקודתי, הזמני, בעוד שה"חיים" השלמים הם "ברצונו", באור פניו. וכך קראנו גם בהפטרת שבת שעברה "רני עקרה" את פסוקי הנחמה (ישעיהו נד, ז-ח):

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'.

העזיבה, הסתר הפנים הם "רגע", הקיבוץ הוא "ברחמים גדולים" והגאולה היא "בחסד עולם". 

שנזכה בע"ה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, ויתקיימו בנו כל הברכות מפי הגבורה מאלף ועד תיו "ברחמים גדולים" ו"בחסד עולם"