בשלח - תשפה

דרשה:  מעבדות לאחריות
הלכה: צירוף מיעוט שאינו חייב בזימון

בס"ד

פרשת בשלח - מעבדות לאחריות

​

שלושה ימים בלבד אחרי השיא של קריעת ים סוף ושירת הים, מגיעים עם ישראל למרה ואינם יכולים לשתות את המים המרים שם, מה שמביא אותם לפנות למשה (טו, כד-כה):

​

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

​

הבעיה לכאורה נפתרה בכך שהמים הומתקו והעם יכול היה להרוות את צמאונו. מה פשר אותם חוק ומשפט ונסיון שבאים לאחר מכן? מסביר רש"י:

​

שם שם לו - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין. ושם נסהו - לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו.

​

החוק והמשפט הן מצוות ראשונות שניתנות בהזדמנות זו לעם ישראל. הניסיון מתייחס למצב הצמא אליו הקב"ה הכניס אותם במטרה לראות כיצד הם יגיבו. מדברי רש"י נראה שהם נכשלו במשימה כי הם התלוננו במקום לדבר אל משה בלשון יפה. קצת קשה להבין - מדובר במליונים של אנשים שיוצאים אל המדבר החם והצחיח, ואין להם מים לשתות. הרי זה מצב של סכנה ברורה לכולם! זה לא נראה קצת קטנוני כביכול להתחיל להקפיד במצב הזה על כך שהם לא מדברים בצורה הכי מנומסת?

​

הפרשה ממשיכה בעוד תלונות של העם על רעב (טז, ב) וצמא (יז, ג), ובמה שנראה כביקורת על כך מצד משה ואהרן והקב"ה עצמו. מה רוצים מהעם? הרי הקב"ה עצמו הוא זה שהביא את העם לכך, כמו שכתוב בתחילת הפרשה (יג, יח):

​

וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף.

​

הקב"ה בוחר לעשות לעם ישראל "סיבוב" במדבר, במקום להכניס אותם בדרך הקצרה לארץ ישראל דרך ארץ פלישתים. אם כך הוא הדבר, הרי לכאורה העם צודק מאד בתלונותיו!

המדרש בתחילת הפרשה מביא משל (שמות רבה, בשלח כ, ט):

​

משל לאחד שמצא צרור של מרגליות, ולא היה יודע מה בידו. אמר לאחד בדרך: "רצונך ליטול הצרור הזה שבידי?", אמר לו: "למה לי צרור שלך?", אמר לו: "טול אותה ואיני עומד בפניך". נטלה הימנו.

​

כיון שנכנס במדינה ישב וחרז הגדולות לעצמן, והקטנות לעצמן, והבינוניות לעצמן. נכנס אותו שמסר לו את הצרור בעיר, וראה את האיש שנטלו הימנו שפתחן בחוץ ואדם בא ליקח ממנו, ואמר לו: "קטנה זו בכמה?", אמר לו: "במאה רבוא", והגדולה בכמה? "אמר לו באלף רבוא", והבינוניות בכמה? אמר לו: "בשמונה מאות רבוא".

​

כיון שראה כך קרע בגדיו. אמר: "כל העושר הזה בידי היה וחנם הוצאתי מידי? אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מידו!".

​

כך היה פרעה - הצרור של מרגליות אלו ישראל שהיו בידו... התחיל צווח קומו צאו! התחיל משה מונה אותן שש מאות אלף חוץ משבטו של לוי שלא מנה אותן? כשראה פרעה כל האוכלסין התחיל צווח - ווי הוי! "ויהי בשלח פרעה".

​

המדרש ממשיל כאן את עם ישראל לצרור של מרגליות שהאדם שמצא אותו אינו יודע מה יש בו, ומוסר אותם לאדם אחר ללא תמורה. אותו אדם מנקה וממיין אותן ומוכר אותן בסכומים גבוהים. כך פרעה לא הבין את ערכם של עם ישראל עד שמשה מנה אותם, ואז הוא מבין איזה ערך גדול יש להם ומה הוא איבד.

​

מה מביא לחשיפת הערך הגלום במרגליות במשל? זה שהלוקח "ישב וחרז הגדולות לעצמן, והקטנות לעצמן, והבינוניות לעצמן". המוצא הראשון לא הבחין בהבדלים משום שכל המרגליות היו בצרור, מכוסות בעפר ובלכלוך. בנמשל, זהו מצב העבדות בו היו נתונים עם ישראל - העבדות מוחקת את האישיות. העבד שייך לאדון ולכן אין לו שום ערך עצמי ושום ייחודיות. עם של עבדים הוא עם של מספרים בתוך מערכת אחת בה לאף אחד אין משמעות עצמית. כך ראה פרעה את עם ישראל, וממילא הוא לא החזיק מהם הרבה.

​

כאשר משה ימנה את עם ישראל אחד לאחד, הוא בעצם יבליט בזה את הערך הייחודי שיש בכל אדם בפני עצמו. המניין הזה יבטא את המעבר מהוויה של עבדים חסרי פנים שהם רכוש של אחר, לבני אדם בעלי אישיות עצמית שיש לה ערך עצמי ומשמעות. על ידי הבנת הייחוד של כל אחד ואחד, יתגלה הערך העצום של עם ישראל כולו, מה שיביא את פרעה להכרה באובדן העצום שבשילוח העם ועוד קודם לכן - בשיעבודו.

​

אבל נשים לב שהמדרש רוצה לומר לנו משהו נוסף - עצם היציאה ממצרים אינה הופכת את עם ישראל ליחידים בעלי אישיות. היציאה עצמה מקבילה למסירת הצרור מידיו של המוצא לידיו של הלוקח. בשלב זה זהו עדיין אותו צרור חסר צורה וערך. אלא שעכשיו הלוקח מתחיל לעמול על מלאכת הניקיון, ההבחנה והמיון, וזה מה שיהפוך את הצרור לאוסף יקר ונוצץ של מרגליות. זהו השלב המרכזי של המעבר מקבוצת אנשים חסרי פנים לאוסף של אנשים בעלי ייחוד - אם עד עכשיו עבדנו על פרעה בעשר מכות, באותות ובמופתים על מנת שיוציא את עם ישראל מעבדות, כאן רק מתחילה העבודה היסודית הרבה יותר של הוצאת העבדות מעם ישראל.

​

יחד עם העבדות והשעבוד מצדו של פרעה, יש בעבדות גם אובדן של אחריות אישית מצדו של העבד. העבד תלוי לגמרי באדוניו - הוא משתדל להיות "ראש קטן" ולעשות את העבודה שלו, אבל האחריות היא בסופו של דבר על אדוניו ולא עליו. התודעה הזאת באה לידי ביטוי בתלונות של עם ישראל. כאשר אדם מתלונן הוא בעצם אומר שהוא אינו חלק מהעניין ולא מוטלת עליו שום אחריות לתיקונו - תביאו לנו מים/אוכל!

​

הניסיון של הקב"ה לעם ישראל במרה אינו קטנוניות או הכשלה חלילה, אלא תחילתו של תהליך הניקיון והמיון. התלונה כלפי משה, במקום ניסיון להדברות מתוך תודעה של אחריות ושותפות במציאת הפתרונות, מעידה על הלכלוך שדבק בעם ישראל בשנות העבדות הארוכות. הקב"ה אינו מכניס את עם ישראל לארץ מיד, אלא מסבב אותם דרך המדבר, נותן להם חוק ומשפט, ובכך מעביר את כדור האחריות אליהם, כדי להפוך אותם לאותן מרגליות יקרות.

​

שנזכה תמיד להבין את האתגר הגדול של החירות - האחריות האישית.