בס"ד

 

פרשת וישלח - ויבא יעקב שלם 

​

יעקב מתכונן למפגש עם עשו בחששות גדולים - לפני 22 שנה הוא ברח מעשו שביקש להורגו בעקבות גניבת הברכות, ובחזרתו עכשיו הוא אינו יודע כיצד יקבל אותו עשו. הוא פותח בתרחיש המועדף - פיוס! לשם כך הוא שולח מלאכים אל עשו עם דורון. אלא שהם שבים עם חדשות מדאיגות (לב, ז):

​

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

 

פניו של עשו אינם לפיוס ולשלום - הוא בא להילחם. יעקב מאד חושש (שם ח-ט):

​

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

 

יעקב חושש מאסון גדול וממכה קשה שתבוא מעשו. הוא מבטא את החשש הזה אף בתפילתו (שם יב):

​

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.

 

אמנם, המפרשים מתקשים פה, שהרי יעקב הובטח על ידי הקב"ה בשמירה, והוא אף מזכיר כאן את אותה הבטחה בפתיחת תפילתו (פס' י): "ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". מדוע הוא כל כך חושש מפגיעתו של עשו? רש"י ועוד מפרשים מסבירים שיעקב חושש "שמא יגרום החטא" - אולי חטאתי ושוב אינני ראוי

לקבלת אותן ברכות. אלא שאז שב יעקב וחותם את תפילתו במילים (שם יג):

 

וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

 

אם חושש יעקב שאינו ראוי למימוש ההבטחה עקב חטאיו, מה לו להזכיר שוב את אותה הבטחה? מסביר הרמב“ן:

​

אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם, כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה, כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה אם עונות תשמור לי, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי, רק בחסדיך הרבים.

 

יעקב כביכול אומר לקב"ה - נכון, אולי על פי מידת הדין איבדתי את זכותי למימוש ההבטחה עקב חטאי, אבל ההבטחה ניתנה לא מצד מידת הדין ומצד זכותי, אלא כחסד וכייעוד ושליחות. הדין מסתכל על עבר, על זכויותיך וחטאיך, ונותן על פי המגיע. החסד מתבונן קדימה, אל הייעוד שעליו ניתנה אותה הבטחה. יעקב אומר - אני עומד כאן מוכן לשליחות זו ולייעוד זה. גם אם חטאתי, אין להפסיד ולאבד זאת.

 

ואכן, המתח הזה שבין שני הצדדים - הדין והעונש על החטא, יחד עם ההבטחה על הייעוד והעתיד, מצויים גם במה שיקרה אחר כך. בלילה שלפני פגישתו עם עשו, מצפה ליעקב מאבק (שם כה-כו):

​

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

​

יעקב נפגע במאבק, אבל יוצא כשידו על העליונה - המלאך אינו יכול לו, מה שיסמל את הצלתו מעשו, בפגישתם למחרת, שעוברת בשלום ואפילו בפיוס (בערבון מוגבל). ישנן הסברים שונים מה גורם לעשו לחבק את יעקב ולא להילחם כפי שתכנן מתחילה, כך או כך, יעקב ועשו יוצאים מהאירוע בכיוונים מנוגדים. על עשו נאמר (לג, טז):

​

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.

​

ומעיר רש"י במקום:

​

עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד.

 

עשו מאבד את כל כחו, צבאו מתפרק והוא נותר לבדו. לעומת זאת על יעקב נאמר (שם יח):

 

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

​

ומסביר רש"י:

​

שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן.

 

אכן יעקב נפגע, וזה בעקבות מידת הדין ממנה חשש "שמא יגרום החטא", אבל בסופו של דבר התברר שההבטחה עומדת בעינה, ולא רק שהוא אינו נחלש, אלא יצא מן המאבק ומן הפגיעה מחוזק ושלם יותר. ואדרבה, זו היתה מטרת הפגיעה, לחזקו ולכוונו להתקדם לייעוד ולתקן מה שנדרש על מנת שיצא שלם.

​

בעל ספר החינוך מסביר את טעם האיסור לאכול את גיד הנשה שנפגע בו יעקב (מצוה ג):

​

משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר.

​

וכן כתב הרמב"ן בתחילת הפרשה, שהמעשה הזה הוא סימן לנו לכל הדורות במאבקנו עם האומות. וכמה נכונים הדברים עכשיו - בשנה שעבר פגעה בנו מידת הדין, נפגענו קשות, היינו צריכים לחצות את מחננו ולפנותו מחשש לפגיעת האויב, שהתהדר ב"ארבע מאות איש". חששנו מהכוחות החזקים המקיפים אותנו והמאיימים עלינו.

​

אך האויב לא יכל לנו, יצאנו למאבק, למלחמה, והנה אנחנו רואים בחודשים האחרונים, כיצד עומד הקב"ה בהבטחתו לישראל, והאויבים נופלים לפנינו זה אחר זה. כיצד בתהליכים היסטוריים משני עולם, מעזה ועד לבנון, מארה"ב ועד סוריה, אותן זרועות תמנון מהן יגורנו, אותם "ארבע מאות איש", הולכים ונשמטים זה אחר זה, עד שהאויב הגדול נשאר לבדו, מוחלש, ואנחנו אט אט חוזרים למצב של שלם ומחוזק.

​

עוד לא נרפא כאבנו, אנחנו עדיין במצב של (לב, לב):

​

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

​

אנחנו עדיין צולעים על הירך - יש עדיין 100 חטופים שלא שבו, יש השלכות רבות של המלחמה שעדיין לא נרפאו. אבל אנחנו רואים שהקב"ה מזריח עבורנו את שמש המרפא בהארת פנים של מעלה שלא זוכים לראות בכל דור. צריך להודות הודיה גדולה על כך ולהתפלל שימשיך להאיר פניו אלינו עד שירפאנו רפואה שלמה שנזכה לבחינת "שלם": שלם בגופו, שלם בממונו (שגם נפגע), שלם בתורתו.