בס"ד

פרשת ויחי - תוכחה שהיא ברכה

​

אנחנו קוראים בפרשה על ברכותיו של יעקב לבניו לפני מותו, שבסיכומם אומרת התורה (מט, כח):

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

​

אלא שאת שלושת הבנים הגדולים - ראובן, שמעון ולוי - נראה שיעקב אינו מברך אלא מוכיח באופן חמור וקשה, כיצד ניתן לכנות את דברי יעקב לבניו אלה "ברכה"?

נתמקד בדבריו לשמעון ולוי (שם ה-ז):

​

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

​

רש"י במקום מסביר לאלו אירועים הוא מתייחס:

​

כי באפם הרגו איש - אלו חמור ואנשי שכם... אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו...

​

וברצונם עקרו שור - רצו לעקור את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג, יז): "בכור שורו הדר לו".

​

יעקב מוכיח את שמעון ואת לוי על שני אירועים בהם הם פעלו באלימות - בהריגת אנשי שכם בעקבות מעשה דינה (פרק לד), ולאחר מכן בכוונתם להרוג את יוסף, על פי ההסבר שהם אלה שאמרו (לז, כ): "ועתה לכו ונהרגהו", עד שראובן ואחר כך יהודה מנעו מהם להרוג אותו. על שני הדברים האלה מקלל יעקב את כעסם ותגובתם האלימה: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". כאמור, זה ממש לא נראה כמו ברכה אלא כמו תוכחה קשה אם לא קללה!

​

אני רוצה להביא כאן הסבר של מורי ורבי הרב רבינוביץ' זצ"ל לכוונתו של יעקב בדבריו לבניו. רש"י מסביר את תחילת הפסוק הנ"ל כמתייחסת לשני מאורעות עתידיים:

​

בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו: "זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" - אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה, יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב "בן יעקב".

​

בקהלם - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן.

​

אל תחד כבודי - שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז, א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר "בן יעקב".

​

יעקב מבקש שבשני חטאים של שבטי שמעון ולוי, שמו לא יוזכר. הראשון הוא מעשה זמרי, נשיא שבט שמעון בזנות עם המדינית. השני הוא מעשה קרח, משבט לוי, שערער על משה ועל אהרן. בשני המקרים, הפסוקים מייחסים את החוטאים עד לשמעון ולוי - אך לא מזכירים שהם באו מיעקב, שביקש ששמו לא יוזכר בהקשר אליהם.

​

הרב רבינוביץ שאל מה הקשר בין שני המעשים האלימים של שמעון ולוי עליהם הוכיח אותם יעקב, ובין שני החטאים העתידיים מהם מבקש יעקב ששמו יוסר? הוא הסביר כך - במעשה שכם שמעון ולוי מחו כנגד עוולה חמורה של זנות כלפי דינה אחותם. אכן, היה פה מקום למחות כנגד התועבה הזאת, אין ספק, אבל יעקב מציין שתגובתם של שמעון ולוי, שהרגו את כל אנשי העיר, היתה מוגזמת, קיצונית ולא פרופורציונית. כך גם לגבי יוסף, שם מוחים שמעון ולוי כנגד התנשאותו על אחיו ובקשתו למלוך עליהם. גם כנגד זה ראוי בהחלט למחות, אבל שוב שמעון ולוי מוחים בצורה מוגזמת ואלימה, בכך שהם מבקשים להרוג את יוסף.

​

מה זה בעצם אומר על שמעון ועל לוי? הרב רבינוביץ' הסביר שכאשר אדם מוחה בצורה קיצונית ולא פרופורציונית על משהו, זה מעיד שהוא עצמו נגוע ולוקה באותו עניין עצמו. אילו הוא היה נקי מאותו עניין, הוא בוודאי היה מסוגל להגיב בשיקול דעת, והיה מוצא את הדרכים הראויות והמידתיות למחות. התגובה המוגזמת, יותר משהיא נובעת חומרת המעשה, היא מעידה על המוחה עצמו, שכנראה גם הוא בעייתי בתחום זה, מה שגורם לו לחוסר מידתיות ביחס לעבירות כאלה.

​

אם כן, יעקב אינו מוכיח את שמעון ואת לוי על האלימות, אלא רואה בה סימן לחולשה ופגם שלהם בשני התחומים כלפיהם הם הפגינו את אותה אלימות - זנות (במעשה שכם), ורדיפת שררה (במקרה של יוסף). ואכן, הוא מיד מציין שני מקרים בהם שבטי שמעון ולוי ייכשלו בדיוק באותם תחומים - זנות (מעשה זמרי) ורדיפת שררה (מעשה קרח). אם מתבוננים היטב בתגובות המוגזמות שלכם, שמעון ולוי, אומר יעקב, ניתן לחזות את אותם כשלונות עתידיים. לכן, הוא מבקש, אל תזכירו את שמי כשיגיעו אותם חטאים, שהרי אני התרעתי על הפגמים האלה מבעוד מועד.

מה שיעקב בעצם אומר לשמעון וללוי כאן הוא שעליהם לתת את הדעת על מה שמשתקף מתגובותיהם בשני המקרים האלה, על מנת שיוכלו לתקן את דרכיהם בשני התחומים. יעקב מסייע להם לראות אלו חלקים באישיותם דורשים תיקון, ואכן מלבד אותם שני מקרים של זמרי ושל קרח, לא מצאנו מקרים נוספים בהם שבטי שמעון ולוי נכשלו באחד משני התחומים. זה מראה שהם אכן לקחו את דבריו של אביהם לתשומת לבם, ותקנו את דרכיהם.

כאן, אומר הרב רבינוביץ, הופכים דבריו של יעקב מקללה לברכה - הברכה הגדולה ביותר לאדם היא היכולת להבין אלו דברים עליו לתקן, על אלו מידות עליו לעבוד ואלו תחומים עליו לשפר. יעקב מסייע לשמעון וללוי בהתבוננות הזאת, ובכך מעלה אותם על דרך המלך לתיקון ולעלייה. אין לך ברכה גדולה מזו.

​​