בס"ד

פרשת תרומה -  ראש חודש אדר ופרשות המשכן - השראת שכינה

​

היום הוא ראש חודש אדר, היום גם התחלנו לקרוא את פרשת תרומה שפותחת את פרשות המשכן, שכמו תמיד בשנים פשוטות קוראים במהלך חודש אדר (ובשנים מעוברות באדר א). אני רוצה לעמוד היום על נקודה שעולה דווקא מתוך שני הדברים, שאולי בה עלינו להתמקד בחודש הזה.

​

כידוע "משנכנס אדר מרבין בשמחה". מקור המשפט הזה הוא בגמרא במסכת תענית (כט, א), ורש"י במקום מסביר:

​

משנכנס אדר - ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח.

​

באופן פשוט אנחנו מקשרים את השמחה של חודש אדר עם השמחה המיוחדת של פורים, שמתחילה כבר מתחילת החודש, וכפי שנאמר במגילה (אסתר ט, כב):

​

וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

​

כלומר שהשמחה שייכת מתחילת החודש. אבל רש"י כאן אומר שאין מדובר רק על שמחת הפורים ולא רק על חודש אדר, אלא גם על פסח וחודש ניסן. בפורים בוודאי יש דגש על השמחה המיוחדת, אבל פסח הוא "זמן חירותנו", ולא מודגשת בו השמחה. רש"י אומר שמרבים בשמחה משום שאלה "ימי נסים" לישראל. אמנם, גם זה לא מובן לגמרי, שהרי בוודאי בפסח עיקר העניין הוא להרבות בסיפור יציאת מצריים והנסים, אבל הסיפור נועד להביא להודיה, לא לשמחה.

​

הפרשה שלנו היא הראשונה מבין הפרשות המתארות את בניית המשכן. הרמב"ן כותב בהקדמתו לספר שמות:

​

נתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו... והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם... ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

​

אנחנו מדברים כאן שוב ושוב בשבועות האחרונים על מרכיבי היציאה מעבדות לחירות. הרמב"ן כותב שאין הגאולה והיציאה שלמה עד שזוכים להשראת שכינה במחנה. זוהי תכלית יציאת מצרים, ובלא זה עדיין אין עם ישראל נחשבים גאולים. כל המרכיבים האחרים שדיברנו עליהם בפרשות הקודמות, של בניין האישיות הפרטית והמיוחדת של כל אחד ואחד בהפרדת המרגליות המיוחדות, ובהעמקת ההתמקדות ב"אני" כנגד לא תחמוד, בהשתייכות למשפחה שיוצרת זהות אותה מציעה התורה כתחליף לעבדות, כל אלה יוצרים את התנאים, את הסביבה והכלים להיות בני חורין, אבל כל זה נועד לאפשר באופן העמוק והנכון והשלם את קיום התכלית של "ושכנתי בתוכם", כל זה הוא חלק מ"ועשו לי מקדש".

​

אז כמובן כאשר אנחנו עומדים בראש חודש אדר, שפותח לנו את ימי הנסים הגדולים של פורים ופסח, מתאים לקרוא את הפרשות האלה, שמזכירות לנו מה תכלית הכל - השראת שכינה.

​

ומכאן גם לעניין השמחה - השורש "שמח" מוזכר בתורה 16 פעמים בלבד, 11 מתוכן מדברות על השמחה במקדש כשכמעט בכולן השמחה היא "לפני ה'": בלולב - "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ), באכילת מעשר שני וקדשים קלים בירושלים, בחג השבועות - "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יב, יח) ועוד ועוד.

​

גילוי השכינה, ראיית פני ה' שבמקדש מביאה שמחה גדולה, ויותר מזה - היא השמחה הגדולה שיכולה להיות לאדם, וכמעט שהתורה אינה מכירה בשמחה אחרת. השראת השכינה במקדש מראה את אהבת ה' אלינו ועל הארת פניו אלינו, ואין שמחה גדולה מזו. לכן גם העולה לרגל צריך להביא שלמי שמחה, לבטא את שמחתו במפגש עם גילוי השכינה, כפי שאומר שלמה המלך בשיר השירים (א, ד):

​

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו - נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.

​

גילוי שכינה לא נמצא רק במקדש, גם הנס הוא רגע של גילוי שכינה:

​

'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה' - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ... אֲנִי וְלֹא שָׂרָף... אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ - 'אֲנִי ה'' - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.

​

'זה א-לי' - ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל.

​

דברנו על כך שבפסח יש חיוב לספר ביציאת מצרים ועל הנס, כשהתכלית של זה היא ההודיה, אבל ההודיה היא על ההצלה, על גילוי השכינה שבנס יש שמחה גדולה.

​

אולי משום כך לוח השנה שלנו מסמיך את פרשיות המשכן לחודשי הנסים - אלה ימים גדולים של גילוי שכינה, של הארת פנים, ועל כך השמחה הגדולה.

​

נוסיף כאן עוד נקודה משמעותית עבורנו, דווקא בימים שאין לנו מקדש - פורים ופסח אלו שני נסים של גילויי שכינה הפוכים לגמרי - בפסח המהלך הוא נסי גמור, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וכאמור: 'זה א-לי', אבל פורים בא דווקא בהסתר פנים, בדרך הטבע.

​

חז"ל דורשים את מזמור כב בתהלים על אסתר:

​

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱ‍-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי.

​

איזה הסתר פנים! כמה הוא הפוך מגילוי השכינה של ניסי פסח: "זה א-לי" לעומת "א-לי א-לי למה עזבתני"!

​

הילקוט שמעוני על המזמור מביא את הדברים הידועים בדימוי לאיילת השחר (במקור בירושלמי):

​

רבי חייא בר אבא ור' שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בקריצתא בהדה בקעתא דארבל וראו אילת השחר.

אמר ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל.​

אמר לו: היינו דכתיב (מיכה ז, ח): 'כי אשב בחשך ה' אור לי' וגו' - בתחלה היא מאירה קימעא ואחר כך היא מנפצת ובאה ואחר כך היא פרה ורבה.​

כך מרדכי:​

בתחלה: 'ומרדכי יושב בשער המלך'.

ואחר כך: 'ויהי כראות המלך את אסתר המלכה'.

ואחר כך: 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'.

ואחר כך: 'ויתלו את המן'.

ואחר כך: 'ואתם כתבו על היהודים'.

ואחר כך: 'ומרדכי יצא מלפני המלך'.

ואחר כך: 'ליהודים היתה אורה ושמחה' וגו'.

​

מתוך ההסתר הגדול, מתוך החושך, האור הולך ומפציע - קמעא קמעא - עד שהופך לאור גדול, וגם כשהוא הולך בדרך הטבע של קמעא קמעא, רואים בסוף את הארת הפנים הגדולה של הקב"ה ואת אהבתו אלינו: "ליהודים היתה אורה ושמחה" - "נגילה ונשמחה בך".

​

הימים האלה, ימי אדר וניסן הם ימים של גילוי שכינה, של הארת פנים, ועל כך השמחה הגדולה. שנזכה גם אנחנו שהחושך ימשיך ויסתלק, שהאור ימשיך ויפציע עלינו, שיברכנו ה' באור פניו, עד שנזכה להשראת שכינה.