בס"ד

פרשת כי תשא ופורים - שקלים של אחדות​

אנחנו אמנם בפרזים אבל כיוון שזה עדיין פורים דמוקפין, וחז"ל קישרו לנו את פורים לפרשת כי תשא נדבר על כך. הפרשה פותחת בציווי על מחצית השקל (ל, יג):

​

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.

​

מלבד מחצית השקל שנגבתה פה עבור האדנים שבמשכן, בכל שנה ושנה גובים מחצית השקל עבור קרבנות ציבור, שצריכים להיות מוקרבים מהכסף של אותה שנה, המתחילה בניסן. הגבייה נעשית בחודש אדר, ועל כך אומרת הגמרא (מגילה יג, ב):

​

'ועשרת אלפים ככר כסף' (אסתר ג, ט) וגו' אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

​

כלומר, שהציווי על גביית השקלים בראש חודש אדר הוא הקדמת רפואה למכתו של המן ששקל על ישראל עשרת אלפים ככר כסף, כתקציב לפרויקט השמדת היהודים אותו הוא הציע למלך אחשוורוש. הדברים לא מובנים - מה הקשר בין השקלים שנגבים עבור הקרבנות לשקלים שנתן המן תמורת השמדת עם ישראל, וכיצד שקלים אלה מצילים אותנו מגזרתו של המן?

​

המגילה פותחת במשתה גדול שערך אחשוורוש. מה מטרתו של המשתה, ומה מבקש אחשוורוש בעריכתו? המפרשים מסבירים שאחשוורוש הוא מלך שקם מעצמו; הוא אינו נצר לשושלת מלכים חזקה ומבוססת, וממילא זקוק הוא לבסס את מלכותו ולצבור תמיכה ציבורית. הוא עושה זאת על ידי המשתה. כל עניינו של המשתה הוא לספק ולרצות את רצונותיו של כל אחד (אסתר א, ח):

​

וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.

​

אחשוורוש מביא לנתיניו בשורה של חופש - כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו! אין חוקים אין כללים, אין גבולות. מלך ליברלי ופתוח שמספק חופש מוחלט, ובזה הוא מנסה לקנות תמיכתו ואהבתו של ציבור נתיניו. אך בדרך זו יש בעיה מהותית כפי שמסביר המדרש (אסתר רבה ב, יד):

​

'לעשות כרצון איש ואיש' - אמר לו הקב"ה: אני איני יוצא מידי בריותי, ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש?! בנוהג שבעולם, שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת - יכולה היא להנשא לשניהם? אלא או לזה או לזה!... למחר שני בני אדם באים לפניך בדין - 'איש יהודי' ו'איש צר ואויב' - יכול אתה לצאת ידי שניהם? אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה!

​

לא ניתן לעשות "כרצון איש ואיש" ולצאת ידי כולם. רצונותיו של זה מתנגשים עם רצונותיו של אחר ולא ניתן לספק את כולם. מדיניות זו, על כרחך אחשוורוש, תיצור קרעים, התנגשויות ומרירות. ההתנגשות אכן אינה מאחרת לבוא כפי שמספרת הגמרא (מגילה יב, ב):

​

וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשוורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה?

​

ממלכת אחשוורוש מורכבת ממאה עשרים ושבעה מדינה. כל אחת מהן רוצה את הבכורה. נוצרת תחרות וקנאה. אחשוורוש רוצה "לעשות כרצון איש ואיש", אלא ש"הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות" - וכי יכול אתה לצאת ידי שניהם?! יצר התחרות מעביר את אחשוורוש על דעתו, והוא מצווה על ושתי לבוא על מנת שהוא יוכל להראות את יפיה. אבל כאן מצפה לו הפתעה - ושתי לא רוצה! דרך זו של "לעשות כרצון איש ואיש", שאחשוורוש ציפה שתתן לו תמיכה רחבה, מפרקת הכל, אפילו את המעגל הקרוב ביותר אליו - ביתו שלו!

​

ממוכן מציע לאחשוורוש להעביר את המלכה הסוררת מתפקידה. הוא מוסיף שמן למדורה של כעסו של אחשוורוש על כך שושתי העזה להמרות את רצונו. חז"ל אומרים שממוכן הוא המן בעצמו, שכנראה בעקבות עצה זו עלה לגדולה - הוא זה שיוביל את הנחלת השיטה של "לעשות כרצון איש ואיש" בממלכת אחשוורוש, וכולם צריכים לכרוע ולהשתחוות לבשורה החדשה.

​

אלא שמול זה עומדים מרדכי ואסתר. מרדכי אינו כורע ומשתחווה להמן, ומכריז במפגיע על יהדותו. מאידך, הוא זה שמצווה על אסתר שלא תגיד את עמה ואת מולדתה. כיצד מתיישבים הדברים? הגמרא (מגילה יג, א) אומרת שהכינוי "יהודי" למרדכי נובע מכך שהוא כפר בעבודה זרה. עבודה זרה היא תמיד עבודה לכח פרטי, ולעומתה עבודת ה' היא עבודת האחדות, לא-ל אחד שכל הכוחות שלו, ועל כולם להיות כפופים אליו. הגמרא אומרת על אסתר (מגילה יג, א):

​

"ותהי אסתר נשאת חן" (ב, טו) - אמר רבי אלעזר: מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו.

​

"אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", ודווקא משום כך כל אחד רואה בה משהו משלו. כל אחד מוצא אצלה מקום והשתקפות לעצמיותו וייחודו שלו. כבר אין צורך בתחרות של "פרסיות נאות" או "מדיות נאות". בממלכה כזו של אחשוורוש, ממלכת הפרט, השסועה וקרועה בין שבע עשרים ומאה רצונות וכיוונים שונים ומתחרים, דמותה הכללית של אסתר היא בשורה מרעננת, בה נמצא איחוד הכל.

​

ממה נובעת אותה יכולת לאחד? בדיוק מהכפירה של מרדכי בעבודה זרה, בפירוד והתחרות בין הכחות. האמונה בא-ל אחד בעל הכחות כולם, מאפשרת לכל הכחות כולם למצוא את האחדות והשלום שביניהם. מרדכי שמכריז שהוא יהודי ואסתר שאינה מגדת את עמה ואת מולדתה הם שני הצדדים של אותה המטבע.

​

הגמרא במגילה אומרת שעם ישראל שבאותו הדור נתחייבו כליה מפני שהם השתתפו בסעודתו של אחשוורוש. על פי מה שהסברנו זה אומר שגם הם התפתו לבשורת החופש וההפקרות של אותו משתה. כאשר אסתר נדרשת ללכת אל המלך על מנת לבטל את עצת המן ואת הגזירה על היהודים, היא אומרת למרדכי (אסתר ד, טז):

​

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.

​

יש לכנס את כל הכחות על מנת לתקן את הפירוד והתחרות שנלמדו במשתה.

​

המהלך כידוע מצליח, ובסופו של דבר מתגלה המן בקלונו ודרכם של מרדכי ואסתר מנצחת. המגילה מסתיימת בכך (אסתר י, א):

​

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם.

​

במקום החופש וההפקרות אותן הציע בתחילה, דווקא המס, בו כל מדינותיו, כל נתיניו, וכל פרט ופרט בממלכתו, מטילים כולם לקופה אחת, כללית, הוא זה שמחזיר אל אחשוורוש את השליטה על ממלכתו. רק כך ניתן לתת לכל אחד את מקומו הראוי לו, תחת גורם מאחד בעל מטרה משותפת וכללית.

​

נראה שזוהי משמעות הקדמת מחצית השקל של ישראל לשקליו של המן ולגזרתו - כאשר כל אחד מישראל יודע כי עליו לתת את מס מחצית השקל, שזהו כופר נפשו, לקופה הציבורית ממנה מקריבים את קרבנות הציבור לה', אזי אין מקום לדרך הפירוד של המן.

​​

בס"ד

פורים המשולש

​

השבת זה שושן פורים ולכן בירושלים נוהגים מה שנקרא "פורים המשולש", שנפרס על פני שלושה ימים - ששי, שבת וראשון. זה אמנם לא נוגע לנו כאן ברחובות (לא השנה ולא בכלל, שלפי קביעת הלוח יד אינו יכול לחול בשבת לעולם), אבל בכל זאת חשבתי לעסוק בזה היום להסביר את האופן המיוחד שבו נוהגים והטעמים שהוא נקבע כך.

​

השולחן ערוך פוסק (תרפח, ו):

​

יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום; וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין: ויבא עמלק; ואומרים: על הנסים; ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת.

​

כלומר החלוקה על פני שלושת הימים היא כך:

​

• ששי (יד): קריאת מגילה ומתנות לאביונים

• שבת (טו): קריאה בתורה של פורים ועל הניסים

• ראשון (טז): סעודת פורים

​

קריאת המגילה - זו משנה מפורשת בתחילת מגילה (א, א):

​

חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום.

​

והגמרא מפרשת שזה משום גזירה דרבה, שאין קוראים מגילה בשבת שמא ילך אצל הבקי ויטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שמצאנו גם בשופר ולולב. מדוע מקדימים את המגילה לששי ולא מאחרים לראשון? הגמרא לומדת זאת מהפסוק "ולא יעבור" שאין לקרוא מגילה אחרי הימים הקבועים להם - יד, ו-טו, ויום ראשון הוא כבר טז.

​

מתנות לאביונים - רב יוסף אומר בגמרא שמחלקים אותן תמיד ביום קריאת המגילה "מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה", לכן מוקדמות אף הן ליום ששי.

​

הדינים הנוהגים בשבת - קריאת ויבא עמלק ועל הניסים, הבית יוסף מביא שמצא זאת כתוב שזה מנהג ירושלים. נוסיף פה את דברי הגמרא מגילה ד, א:

​

ואמר רבי יהושע בן לוי: פורים שחל להיות בשבת - שואלין ודורשין בענינו של יום. - מאי אריא פורים? אפילו יום טוב נמי, דתניא: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג. - פורים איצטריכא ליה. מהו דתימא: נגזור משום דרבה, קא משמע לן.

​

כלומר, שמגזירה דרבה היה נראה לומר שאין לשאול ולדרוש בענייני הפורים, כי אסור לטלטל את המגילה, שבה קוראים את ענייני היום. קמ"ל שלא גוזרים, ככל הנראה כי אין כאן חיוב לצאת ידי חובה במגילה עצמה, ולכן אין חשש שייקח אותה אצל הבקי. אמנם, השולחן ערוך לא הביא דין זה של שואלים ודורשים.

​

סעודת פורים נאמר בירושלמי (מגילה א, ד):

​

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה... סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין. ר' זעירה בעא קומי ר' אבהו: ויעשו אותן שבת! א"ל (אסתר ט כב): 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה' - את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים.

​

הרבה ראשונים התקשו בזה, שהרי בבבלי יש היקש של "נזכרים ונעשים", כלומר שזמן הקריאה ושמחה צריכים להיקבע יחד, ולכן יש ראשונים שפסקו שגם בסעודה צריכה להיות בי"ד. אבל הר"ן במקום הוכיח שזה נאמר רק לעושים בזמנם, וכאן כיוון שגם הזכירה אינה בזמנה שהרי הקדימו אותה ליום ששי, ממילא לגבי הסעודה יש שיקולים אחרים, וכיוון שלא הגיע זמן חיובה ביום ששי, אין להקדימה. יש עוד דעה של מהר"ל חביב שסבר שהסעודה צריכה להיות בט"ו בשבת, ואף עשה כך בירושלים. אבל להלכה התקבל פסק השולחן ערוך ורוב הפוסקים כרי"ף וכר"ן שהסעודה ביום ראשון.

​

מה חסר? משלוח מנות - השולחן ערוך לא התייחס למתי מקיימים את זה. החזון איש כתב שיש לקיים משלוח מנות ביום ששי עם מתנות לאביונים, אבל רוב האחרונים כתבו שמשלוח מנות אף הוא ביום ראשון, משום שבאופן פשוט הוא קשור לסעודה, שהמנות ניתנות לצרכה.

​

ונסיים במשהו שכן נוגע לנו - אנחנו יודעים שאין אומרים תחנון ביום ב-יד בין ב-טו, גם בירושלים וגם בפרזים. מה הדין ביום ראשון, שבירושלים עושים סעודת פורים אבל הוא כבר טז? יש אחרונים שכתבו שאין דחיית הסעודה בירושלים הופכת את זה ליום שמחה בעצמו, שיום הפורים עצמו לא זז מ-טו, ולכן זה לא משפיע על הפרזים ויש לומר בהם תחנון. הגרש"ז אוירבך כתב שמכיוון שזה נלמד מפסוק בירושלמי שזו תקנת הפורים, נמצא שזה יום שמחה, ואין לומר בו תחנון גם בפרזים (והחזו"א נהג כך, ואף לא אמר למנצח), והביאם בלוח טיקוצ'ינסקי, ולכן כך ננהג כאן.

​​