בס"ד
חנוכה - ועל המלחמות
בתפילה ובברכת המזון בימי החנוכה אנחנו נוהגים לומר "על הנסים":
וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה.
אנחנו אומרים בפתיחה הזאת שבע לשונות של דברים שעשה אתנו הקב"ה שעליהם אנחנו מודים - נסים, פורקן וכו' וכו'. אבל לשון אחת היא חריגה במשמעותה: "ועל המלחמות". בעוד שכל הלשונות מדברות על הטובות וההצלה שהקב"ה עשה אתנו אל מול הגזרה שעמדה על עם ישראל, הלשון האחרונה "על המלחמות" מדברת במידה מסוימת על הקושי עצמו, על עצם המאבק. אנחנו מודים לקב"ה שסייע לנו במאבק ובמלחמה, אבל עדיין צריך להבין - הרי לכאורה המלחמה היא חלק מהצרה, לא מההצלה, ואם כן, מדוע אנחנו מודים עליה כאן?
אפשר להגיד באופן פשוט, על פי המשנה בברכות (ט, ה):
חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
אנחנו לא מזכירים רק את הנצחון וההצלה שבאה בסופו של דבר, אלא גם את המלחמה והמאבק. יותר מזה, הגמרא במסכת ברכות שם (ס, ב) מביאה את הסיפור המפורסם על רבי עקיבא שהיה רגיל לומר ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (=כל שעושה ה' - לטובה עושה"), גם כשקרו דברים שלכאורה היו נראים שגורמים לו לצרה ולבעיות, כמו בסיפור שם עם התרנגול והחמור. ואכן בסופו של דבר התברר כיצד התוצאה של אותם דברים שהיו נראים רעים היתה לטובה, אלא שבאותו רגע אי אפשר היה לראות את זה. כך גם יאמר יוסף לאחיו כאשר הוא יתוודע אליהם בפרשת השבוע הבא (בראשית מה, ה):
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם.
המכירה היתה דבר נורא, אבל הנה, ראו כיצד הקב"ה מסבב את הכל לטובה - בסופו של דבר בזכות זה יוסף הפך להיות המשנה למלך מצרים, ובזכות זה יש הצלה למשפחתו של יעקב מפני הרעב.
אלא שנראה שיש במלחמה עניין יותר מהותי לימי החנוכה. אנחנו יודעים שבחנוכה אירעו שני דברים עליהם אנחנו מודים - היה את הניצחון על היוונים במרד של החשמונאים נגדם, והיה את נס פך השמן. רבים שואלים - לכאורה לשם מה צריך היה את נס פך השמן? הרי מצד קיום המצווה של הדלקת הנרות במקדש ברגע שלא היה שמן טהור הם היו אנוסים, ו"אונס רחמנא פטריה" - אין להם חיוב לקיים את המצווה כאשר אין אפשרות! מדוע היה צריך נס על מנת לקיים מצווה בשעה שאנחנו פטורים ממנה?
אבל נראה שכל השאלה הזאת קשה רק אם אנחנו אכן מפרידים בין התחומים - המכבים נלחמו ביוונים וניצחו בשדה הקרב, ובנוסף היה צורך להדליק את המנורה במקדש כמצווה נפרדת. אבל הרי בעל הנסים אנחנו אומרים בפירוש מה היתה תוצאת הניצחון:
וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ.
המטרה היתה לטהר את המקדש ולחזור ולהדליק בו את הנרות ועל זה הקב"ה תגמל אותם בנס פך השמן. המכבים היו אכן חיילים אמיצים שלקחו נשק לידיים ובעזרת השם ניצחו בקרב צבאי. אבל זה לא היה הדבר היחיד שהם היו, הם מתוארים בעל הנסים כך:
מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ.
אפשר להגיד שהמכבים היו הסדרניקים - עוסקי תורתך שידעו שצריך גם להלחם בשדה הקרב, והשילוב המיוחד הזה הוא ה"מלחמות" שאנחנו מציינים בחנוכה.
אם היה מדובר על מלחמה שבאה להדוף אויב שמנסה להשמיד/לכבוש/לשלוט, אז לכאורה היה עדיף בלעדיה - כך היינו ממשיכים לחיות בשקט ובשלווה. אלא שכשנוצר איום אנחנו נאלצים לצאת להלחם מלחמת "אין ברירה" שנכפית עלינו על מנת להחזיר את השקט ואת הבטחון. אבל לוחמים שהם גם "עוסקי תורתך" יוצאים למלחמה מתוך תודעה אחרת לגמרי, כמו שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות ז, טו):
ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה.
היציאה למלחמה אינה רק על מנת לחזור לשקט ובטחון, אלא היא "על ייחוד השם", היא למען האמונה והטהרה בעם ישראל. הרי אדרבה - השקט והשלווה לא היו מאוימים בידי היוונים. מי שהיה מוכן להתייוון היה נהנה מחיי שקט ושפע, ואכן היו רבים שבחרו בדרך הזאת. אבל מתתיהו ובניו לא היו מוכנים לשבת בשקט, כי היה פה איום על המקדש ועל התורה, ולכן הם יצאו למלחמה. נמצא שאין זו מלחמה שנועדה להשיג שקט, אלא מלחמה שנועדה להגן ולחזק את האמונה והתורה.
מאחר שעל האמירה של המלחמה הזאת היתה העובדה שהחשמונאים לא היו מוכנים להשלים עם מצב בו הם אנוסים שלא לקיים את המצוות, גמל להם הקב"ה בנס פך השמן, על מנת לאפשר להם לקיים את מצוות הדלקת הנרות, ולא להימנע ממנה אפילו באונס.
אם משהו לא מספיק חשוב, אז כשיש קושי מזניחים אותו. אם לא נלחמים במצבים האלה, מאבדים את אותם דברים. החשמונאים הראו שעל התורה והאמונה בקב"ה אנחנו לא מוותרים. את זה אנחנו מציינים במילים "ועל המלחמות", שבזכותן מתקיימת התורה בידינו.
אנחנו מרגישים כמה המלחמה כואבת, אבל יודעים היטב עבור מה יצאנו אליה. וכאן יש עוד דבר ראוי לציון דווקא בימים אלה - צריך גם להודות לה' על כך שיש לנו את היכולת לצאת למלחמה. יש כאן אנשים בקהילה שיכולים לספר כמה הדבר יקר ולא מובן מאליו, ואיך נראים יהודים במצב שבו בא צורר אכזר ואין לנו את היכולת, הכח והאמצעים להילחם בו. עם כל הכאב והמחיר של המלחמה, הכאב והמחיר של חוסר היכולת להילחם גדול הרבה יותר, כמילותיו הידועות של צור ארליך:
שְׁנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה,
לְטוֹבַת הַחִשּׁוּב הַכְּלָלִי
כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.
אם כן, על מסירות הנפש להילחם על האמונה ודרך התורה, והיכולת שנתן לנו ה' לקום ולהילחם - על שני אלה ההודיה "על המלחמות".