בראשית תשפ״ה

בס"ד

פרשת בראשית - ענוותנותו של הקב"ה ושל האדם

​

אנחנו מתחילים שוב את התורה מבריאת העולם, ובשיאה - בריאת האדם (א, כו):

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

​

חז"ל כבר עמדו כאן על הלשון "נעשה אדם" - בלשון רבים. הרי הקב"ה מדבר כאן ("ויאמר אלקים"), אז מדוע הוא לא אומר "אעשה" בלשון יחיד? הגמרא במסכת מגילה (ט, א) מציינת ביטוי זה כאחד מהביטויים שהזקנים שינו בתרגום השבעים, מ"נעשה אדם" ל"אעשה אדם" על מנת למנוע הבנה מוטעית שכביכול יש בוראים מרובים לעולם חלילה. מדוע הפסוק מנוסח בלשון שעלולה להביא לטעות חמורה שכזאת?

​

הפשטנים אומרים שזו לשון חשיבות "שכן מנהג המלכים לדבר" (ראב"ע, כמו "Royal ‘We’"), והרי שם "אלקים" עצמו שמדבר כאן הוא לשון רבים. אולם, כמו שמציין ראב"ע עצמו שדוחה פרשנות זו, ברוב הפסוקים מדבר הקב"ה בלשון יחיד, ואם כן, יש להסביר את השימוש בלשון רבים דווקא כאן. רש"י מציע הסבר שמופיע במדרש:

ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם... ונטל רשות. אמר להם: "יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית".

​

לשון רבים כאן מלמדת אותנו שהקב"ה לא קיבל את ההחלטה על בריאת האדם לבדו, אלא מתוך התייעצות וקבלת רשות מהמלאכים שעלולים לקנא באדם הנברא. דבר זה מלמד על ענוותנותו הרבה של הקב"ה, שמתייעץ עם יצירי כפיו. מה לגבי הטעות החמורה באמונה שעלולה להיווצר כאן מהשימוש בלשון רבים? על כך ממשיך רש"י ועונה:

נעשה אדם - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב "אעשה אדם" לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. ותשובת המינים כתב בצדו (פס' כז): "ויברא אלקים את האדם", ולא כתב "ויבראו".

​

כמובן שמי שמעיין בהמשך הפסוקים רואה שהקב"ה הוא בורא יחיד, אבל בכל זאת הקב"ה היה מוכן לקחת כאן את הסיכון שאנשים יפרשו את הדבר באופן שנוגד את האמונה הזאת, רק בכדי ללמד את הלקח המוסרי של "דרך ארץ ומדת ענוה"! הדבר קודם כל מראה לנו מהי מטרתה העיקרית של התורה והבריאה - ללמוד ממידותיו של הקב"ה. התורה היא בראש ובראשונה ספר מוסר והדרכה מעשית ומוסרית לאדם, עוד לפני, ואפילו על חשבון, לימוד האמונה הנכונה!

​

ואדרבה, דווקא כאן, בפסוק זה, בחר הקב"ה ללמד אותנו את מדת ענוותנותו. הרי הפסוק הזה הוא כל כולו שבח וגדולה לאדם. התיאור הנפלא של האדם בתהלים (ח, ו-ז):

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.

​

נובע באופן ישיר מהפסוק הזה בבראשית, שאומר שהאדם נברא בדמותו ובצלמו של הקב"ה, וניתנה לו השליטה על הבריאה כולה. הרי כך אמר הקב"ה למלאכים: "יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית" - אנחנו הנציג בדמותו של הקב"ה בעולם התחתון, וכשם שהוא יתברך בעל הממשלה בעולם העליון, כך הוא הפקיד בידינו את הממשלה בעולם התחתון (תהלים קטו, טז):

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

​

איזה כח גדול נתן הקב"ה בידיו של האדם! איזו גדלות ועוצמה!

​

אבל כאן הקב"ה מיד מלמד אותנו כיצד יש להשתמש בכח גדול זה ובממשלה שנתן בידינו - הם מחייבים ענווה גדולה. הם מחייבים אותנו להתייעץ ולבדוק עם כל המעורבים והמושפעים מהחלטותינו, לא לחשוב שאנחנו תמיד יודעים הכל ורשאים להחליט בשביל כולם. צלמו ודמותו של הקב"ה מחייבים גם הליכה בדרכיו, והרי הוא יתברך תמיד מלמד אותנו שהדברים הולכים יד ביד (מגילה לא, א):

אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו.

​

שהרי גבורה וכח ללא ענווה הם מסוכנים ועלולים להשחית. הענווה היא הדבר היחיד שלמעשה יכול להתיר לנו את השימוש בכח הגדול שהפקיד בידינו הקב"ה.