פרשת תזריע מצורע - תשפה
דרשה: יום העצמאות - היינו כחולמים
הלכה: פת הבאה בכיסנין וקביעת סעודה
בס"ד
יום העצמאות - היינו כחולמים
יום העצמאות מאחורינו, אבל מאחר שהוא הוקדם השנה, ואנחנו נמצאים היום בה' באייר, אני מרשה לעצמי לעסוק עדיין ביום המיוחד הזה. בליל יום העצמאות, כחלק ממה שהונהג בתפילה, אמרנו את שיר המעלות (תהלים קכו, א):
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
אנחנו נוהגים לומר את זה בכל שבת ומועד לפני ברכת המזון, אבל כמובן הקשר ליום העצמאות הוא בתיאור שיבת ציון המופלאה שזכינו לה, כפי שמפרש האבן עזרא שם על הפסוק:
כן יאמר ישראל בשוב השם שבותם - אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום!
זכינו לדברים שלא האמנו שיכולים לקרות במציאות, ועל כך אנו שרים את השיר בהלל והודאה לקב"ה.
הגמרא במסכת תענית מספרת סיפור מופלא על הפסוק הזה (תענית כג, א, בתרגום חופשי):
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - אמר: וכי יש מי שישן שבעים שנה בחלום?!
יום אחד היה מהלך בדרך, ראה אדם שנטע חרוב, אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען (פירות)? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: פשוט לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אני מצאתי עולם שיש בו חרובים, כמו ששתלו לי אבותיי - שתלתי אני לבניי.
ישב (חוני), כרך פרוסה, באה לו שינה, נרדם. הקיפה אותו שן של סלע, נכסה מעיני בני אדם, וישן שבעים שנה.
כאשר קם, ראה אדם מלקט ממנו (מאותו חרוב). אמר לו: אתה הוא ששתלת אותו? אמר לו: בן בנו אני. אמר לו: נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה...
הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו נמצא. אמר להם: אני חוני המעגל! לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש, שמע לחכמים שאומרים: בהירות הלכותינו כבשנותיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה לחכמים - היה מתרץ. אמר להם: אני הוא! ולא האמינו לו, ולא כיבדו אותו כראוי. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת.
אמר רבא, זהו מה שאומרים בני אדם: או חברותא או מיתותא.
חוני המעגל מבין שהפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מדבר על גלות בבל ועל שיבת ציון שבאה לאחר שבעים שנה, שעל אותה תקופה הם אומרים שהיא היתה כמו חלום. על זה תמה חוני - וכי יש אדם שישן שבעים שנה בחלום?! מה פשר השאלה הזאת? האם חוני איננו מבין שמדובר בדימוי לפליאה שיש בשיבת ציון, כפי שפירש האבן עזרא? מדוע הוא מתעקש להבין את זה כאילו מדובר באופן מילולי בחלום שנמשך כמשך שנות הגלות, עד כדי כך שכל ימיו הוא הצטער על הקושיה הזאת?
הרד"ק מביא בשם אביו פירוש נוסף על הביטוי "היינו כחולמים":
כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו.
בזמן הגאולה, הגלות תיראה לנו כאילו היתה חלום שעף ונעלם - כל הקשיים, כל הסבל שבגלות הארוכה, כולם ייעלמו כחלום רע שהתעוררנו ממנו. אבל הגלות לא היתה חלום. היא היתה ממשית מאד וקשה מאד. איך אפשר לבטל אותה ככה?
אולי זאת בדיוק הנקודה של הסיפור של חוני. הסיפור מבטא פרדוקס - מצד אחד, הסיפור באופן ברור קושר בין הדורות. האדם שפגש חוני מדבר על כך שהוא נהנה מפירותיהם של מעשי אבותיו, והוא נוטע עצים שאת פירותיהם לא יזכה לראות בחייו, אלא עבור בניו ובני בניו. חוני רואה גם את השפעתו על הדורות שאחריו כשהוא נכנס לביתו ולבית המדרש. אלא שמאידך, עם כל הקשר בין הדורות, הסיפור מבליט מאד את הפער הבלתי ניתן לגישור ביניהם - שבעים שנה אחרי, חוני איננו מצליח לדבר עם אף אחד!
האבן עזרא הסביר שהגאולה נראית בעיני השבים כמו חלום, שקשה להאמין שהוא מתרחש במציאות. הרד"ק הופך את התמונה ואומר שאחרי הגאולה הגלות תיראה לנו כמו חלום שאי אפשר לתאר כדבר מציאותי. זה כמעט כמו מה שמיוחס לפילוסוף הסיני ג'ואנג-דזה:
אדם חולם בשנתו שהוא פרפר. הוא מתעופף ומרפרף מפרח לפרח, פורש וסוגר כנפיים. הוא קליל, מלא חן, ענג ושברירי. לפתע הוא מתעורר ונדהם להווכח שהוא אדם! אבל האם הוא באמת אדם שחלם שהוא פרפר, או אולי הוא פרפר שחולם עכשיו שהוא אדם?
האם הגאולה היא החלום או הגלות היא החלום? זה לא משנה - הנקודה היא שהפער כל כך גדול עד שכשנמצאים במצב אחד אנחנו לא יכולים כמעט לדמיין את המצב ההפוך!
זה מה שהיה קשה לחוני - עם ישראל היה שבעים שנה בגלות. הגאולה ושיבת ציון במצב הזה הן חלום, פנטזיה גמורה. איך יכול עם להמשיך לדמיין ולחלום על מציאות כל כך רחוקה ומנותקת ממצבו הנוכחי? איך עם ישראל לא איבד את התקווה והחלום במשך שבעים שנות גלות, כשהדור שגלה מן הארץ כבר נעלם? זו גם השאלה שהוא שאל את אותו אדם שנטע את החרוב - כיצד אתה יכול לפעול היום עבור דור שלא תראה ולא תבין? כיצד אתה יודע איך ישפיעו פעולותיך על מציאות שאינך שייך אליה כלל?
המשך הסיפור מראה לחוני המעגל כיצד למרות הפער הגדול, ולמרות שמצבו של דור אחד הוא רק בגדר חלום של דור אחר, אותן פעולות של הסבא נושאות פרי בדור של הנכדים. חוני שישן שבעים שנה, היה כחולם גם כשהתעורר ולא מצא את עצמו במציאות החדשה, ובכל זאת, הוא ראה בעיניו כיצד מעשי דורו הם אלה שעליהם נבנה הדור החדש.
הסבא רבה שלי, שלום דב זילברשטיין הי"ד, שחי בעיירה זדונסקה וולה בפולין, ונחנק למוות יחד עם בנו ברכבת מגטו זדונסקה וולה לגטו לודז', לא יכול היה לדמיין את המציאות שאני, שקרוי על שמו, חי בה היום ב"ה. מצד שני, אני, שנולדתי כבר לתוך המציאות של המדינה, לא ממש מסוגל לדמיין את המצב בו הוא חי. לא רק את סופו הנורא, אלא אפילו את החיים היומיומיים שהיו לו לפני השואה, במצב של גלות ללא מדינה יהודית. מיהו הפרפר ומיהו האדם? מי מאיתנו חי בלום ומי במציאות?
ובכל זאת, התחייה המופלאה של עם ישראל לא היתה מתרחשת אם עם ישראל לא היה ממשיך לחלום במשך - לא שבעים - אלא אלפיים שנה. גם אם בכל הדורות הם לא הבינו איך המציאות של הגלות יכולה להשתנות, הרי שהם לא הפסיקו לחלום ושמרו על התפילה, האמונה והתקווה הזאת עד שזכינו שהיא התממשה. סבא שלום דב בפולין לא יכול היה להבין ולדמיין את המציאות שלי, אבל למרות זאת, אני אוכל היום את הפירות של החרוב שהוא נטע.
ואם כן, בשני הדברים אנחנו צריכים לשמוח ביום הזה - האחד בזה שאנחנו במצב בו הגלות נראית לנו היום כחלום רע, והשני בכך שאבותינו המשיכו לחלום על הגאולה במשך אלפיים שנות גלות.
שנזכה להמשיך לחלום על השלמת הגאולה, ולראות אותה הופכת למציאות במהרה בימינו.
פת הבאה בכיסנין וקביעת סעודה
למדנו בגמרא בברכות מב, א שדינה של "פת הבאה בכיסנין" הוא שאם קובעים עליה סעודה מברכים המוציא וברכת המזון (וכמובן גם נטילת ידיים), אבל אם לא קובעים סעודה מברכים מזונות וברכה מעין שלוש. הראשונים מפרשים זאת בכך שברכת מזונות וברכה מעין שלוש נאמרות במצב בו אוכלים מיני מאפה שלא למטרת סעודה ושביעה, אלא כתוספת/חטיף וכד', ולכן אם קובע סעודה, הרי שדינו משתנה לברכת המזון.
ראינו הגדרות שונות לפת הבאה בכיסנין. לפני שנכנס לסוגים השונים ולהתייחסות למאכלים כאלה ואחרים, נפרט היום מה נקרא קביעת סעודה ובאלו מצבים נצטרך לברך המוציא ולברך ברכת המזון גם על "פת הבאה בכיסנין"?
הרא"ש ור' יונה כתבו על פי הגמרא שאומרת שהדבר תלוי בכך ש"אחרים קובעים עליה סעודה", ששיעור קביעת סעודה הוא הרגיל והמקובל אצל בני אדם, ואינו תלוי בקביעת סעודה סובייקטיבית של האוכל עצמו. וזה יכול ללכת לשני כיוונים - אם יש אדם שאוכל כמות גדולה שאחרים קובעים עליה סעודה, אף שאין כוונתו שלו לקבוע ואף אם לא שבע - מברך המוציא וברכת המזון. מאידך, אם אוכל כמות קטנה משיעור קביעת סעודה אצל כל אדם, אף אם הוא עצמו מתכוון לקבוע על כך סעודה, מברך מזונות ומעין שלוש. וכן פסק השולחן ערוך קסח, ו.
יש שהבינו שהכוונה היא לכמות שרוב האנשים קובעים עליה סעודה. ואין בזה שיעור מוחלט, אלא כל מאכל ובכל מקום לפי מה שהוא. וכל אדם יכול לשער בכך, אלא אם כן הוא חריג בעניין זה.
אמנם, יש שכתבו שיש בזה שיעור אובייקטיבי. המ"ב הביא מדיני עירובי חצרות ששיעור קביעת סעודה הוא ארבע ביצים, אבל חשש לדעה שהובאה בבית יוסף שהכוונה לסעודה "קבועה", ולא סתם סעודה, וכתב שכמה אחרונים גם סברו כך ונראה לו שזו כוונת השו"ע, ולכן כתב שיש להיזהר לכתחילה לא לאכול ארבע ביצים, שאז נכנסים לספק. וכתבו האחרונים שמעל שיעור שש ביצים הוא בוודאי שיעור קביעת סעודה. ארבע ביצים הוא כ-200-230 סמ"ק, וזה באמת שיעור קטן (למשל קרואסון גדול, קצת יותר ממלאווח, ארבע פרוסות עוגה) בעוד ששש ביצים הוא כ-300-345 סמ"ק, ויש ששיערו כאן במשקל, מה שמגדיל את הכמויות ואז מסתבר שארבע ביצים זה סעודה בפני עצמה.
בנוסף, המגן אברהם כותב שגם שאר המאכלים בסעודה שאינם מזונות מצטרפים לשיעור קביעת סעודה. ויש אחרונים שחלקו עליו, ויש שנקטו גישות ביניים, דהיינו שדברים שהם חלק מעיקר הסעודה מצטרפים, אבל דברים שאינם חלק כמו קינוחים וכד' אינם מצטרפים.
וכאן יש גישות שונות בפוסקים - יש אומרים שמכיוון שישנן מחלוקות ואינך יכול להיות בטוח ממש שאתה מכריע נכון אם יש פה קביעות סעודה או לא, יש להימנע מלהיכנס לספיקות, ולכן או שיאכל פחות משיעור ארבע ביצים או שיאכל יותר מכמות של שש ביצים וכן יימנע מאכילת מזונות כגורם עיקרי בסעודה, כגון לחמניות מזונות וכד', גם אם מדובר בכמות יותר קטנה. ולכן תמיד יאכל דברים כאלה בסעודת פת בלבד. ויש אומרים שכיוון שלהרבה פוסקים אם ברך מזונות ומעין שלוש על לחם יצא, וכן אם ברך המוציא וברכת המזון על מזונות יצא מעיקר הדין, וחז"ל לא קבעו כאן שיעורים, אלא כלל של קביעת סעודה, הרי שהדבר נתון לשיקול דעתו, ואין לו לחשוש שמא טועה ואינו מעריך נכון, שדעתו היא הקובעת. ולכן כל שקובע סעודתו על המזונות ואוכל מהם שיעור שניתן להגדיר כקביעת סעודה, מברך המוציא וברכת המזון.
הרב מלמד כותב שיש לצרף כאן את שתי הדעות ולקבוע קריטריון כזה: שאם אכל שיעור ארבע ביצים מזונות, ובסופו של דבר שבע מהסעודה יחד עם שאר המאכלים - מברך המוציא וברכת המזון, ואם לא התקיים אחד מהתנאים האלה, מברך מזונות ומעין שלוש. ולפי זה אם אוכל סעודה שכוונתו לשבוע ממנה, ומבסס אותה על מנה עיקרית שהיא מזונות, כגון מלוואח, בורקס, מאפים אחרים וכד' וזו ארוחה מלאה - הרי שזו הפת שלו בסעודה, אבל אם אוכל סעודה שזה מרכיב קטן יותר בה הרי שזו סעודה שלמעשה אין בה פת ממש. ומאידך, אם אוכל כמה עוגות וכד' כמאכל ביניים ולא ממש סעודה, עם הקפה וכד', אז גם אם לקח כמות של כמה עוגות, הרי שאין זו סעודה.