וירא תשפ״ה
בס"ד
פרשת וירא - מבחן האישיות שבעבודת ה'
ב"ה אנחנו חוגגים פה ברית מילה שבת שניה ברציפות! מזל טוב למשפחת שוורצברג ולסבתא חברתינו מירה שוורץ. ושוב אנחנו נקיים כאן ברית בפרשה שמזכירה את המילה - הפעם מילתו של יצחק אבינו, הראשון שנימול לשמונה ימים, על ידי אביו אברהם. אולי חשוב לציין, שאין לנו התנגדות שיהיו פה עוד בריתות גם בפרשות שלא קשורות למילה בע"ה...
היום נעסוק במשהו נוסף שמתרחש בין אברהם ליצחק בנו בסוף הפרשה - שהוא כמובן עקידת יצחק. עקידת יצחק היא אחד מהשיאים הנשגבים ביותר של הציות וההכנעה כלפי הקב"ה אליהם הגיע אדם אי פעם, אם לא הגדול שבהם. מכח זה, היא מהווה מקור לליבון יסודות חשובים ומהותיים בעבודת ה' של האדם בכלל, ולדרישה שהקב"ה דורש ממנו, שבאה כאן לידי ביטוי באופן הקיצוני ביותר. נעמוד היום על אחד היסודות שעולים מסיפור העקידה.
על עמידתו בניסיון העקידה זוכה אברהם לשבח מפיו של הקב"ה (כב, יב):
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה.
אלא ששבח זה מעלה שאלה - הרי בהפטרת לך לך ראינו שאברהם נקרא על ידי הקב"ה (ישעיהו מא, ח):
אַבְרָהָם אֹהֲבִי.
מדרגת האהבה נחשבת למדרגה גבוהה ממדרגת היראה, משום שהיא מבטאת קשר עמוק וגבוה יותר אל הקב"ה. אם אברהם מצטיין במידת אהבת ה', כיצד זה שהנסיון הגדול ביותר מזכה אותו "רק" בשבח של "ירא אלקים"? לכאורה זו פחיתות כלפי המדרגה האמיתית שלו!
השפת אמת עונה על כך תשובה נפלאה (וירא תרמ"א):
אבל התירוץ הוא כי זה עצמו היה הנסיון... כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם... אכן באמת לא היה רצונו של הקדוש ברוך הוא לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא, ע"י שבאמת לא היה כן רצונו של השם יתברך. ולכן היה נסיון... ולכן היה עבודתו עתה רק בבחינת "ירא אלקים" שלא הרהר אחריו יתברך כלום.
השפת אמת מסביר "הפוך על הפוך" - דווקא משום שאברהם מצטיין במידת אהבת ה', עבודה במידת היראה מהווה עבורו נסיון גדול עוד יותר!
אברהם הוא זה שמלמד אהבת ה' מהי - הוא הולך אחרי ה' במסירות נפש ועומד בכל הנסיונות. הוא מוכן להיות מושלך לכבשן האש על אהבת ה'. הוא נמשך תמיד בכל לבו לקיים את רצון ה', ומהווה מופת ודוגמה לכח הגדול הזה.
אלא שהפעם קרה משהו שונה - הקב"ה באמת לא רצה שאברהם ישחט את בנו, וכתוצאה מכך אברהם אינו חש את אותה משיכה, התחברות וכמיהה כפי שהוא מרגיש בדרך כלל. פתאום הלב אטום, האיברים כבדים, ואינם נמשכים מעצמם לקיים את הציווי לשחוט את יצחק.
השפת אמת מצביע על כך שהדבר בא לידי ביטוי בפסוק (כב, ד): "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" - אברהם מרגיש - לראשונה בחייו - ריחוק פנימי מציוויו של הקב"ה, וזה הניסיון הגדול שבעקידה! הקב"ה כביכול אומר: "אברהם, אני כבר מכיר אותך היטב. אני יודע שכל דבר שאצווה אתה מיד תקיים בשמחה. נראה אותך מקיים את רצוני במקום שאין לך תחושה כזאת. אתה מומחה בעבודה מאהבה - הבה נראה אותך עובד מיראה - לא מרגיש מחובר, ובכל זאת, מקיים ללא הרהור, רק כי כך נצטוית!".
על פי הסבר זה ניסיון העקידה טומן בחובו מסר עצום - לכל אחד ישנן מצוות שחביבות עליו, ויש מצוות שהוא פחות "מתחבר" אליהן. הנסיון בעבודת ה' הוא להצליח לקיים גם את אותם ציוויים שפחות "מתאימים" לאדם ולאישיות שלו. בכך נבחן אברהם פה, ורק על מי שמצליח בזה ניתן לומר שהוא באמת עובד ה', ולא רק אדם שעושה את הדברים שמתאימים לו באופן טבעי.
אבל השפת אמת אינו מסיים במסר הזה, אלא מסביר על פי זה מדרש תמוה. המלאך שאמר לאברהם בשם ה' את השבח של "ירא אלקים" מתגלה לאברהם שנית, ואומר לו (כב, טז-יז):
וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.
המדרש שואל (בראשית רבה פרשת וירא, פרשה נו):
מה צורך לשבועה הזאת? ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא, אמר לו: השבע לי שלא תנסני עוד מעתה.
מדוע צריך הקב"ה להשבע? כי אברהם השביע אותו שלא ינסה אותו יותר! זה נראה כצעד שיש בו הרבה חוצפה מצדו של אברהם - אותו אברהם שעומד בעשרה נסיונות, שלעולם אינו מהרהר אחרי דרכי ה', משביע את הקב"ה שלא ינסה אותו יותר! מה פשר הדבר?
מסביר השפת אמת בהמשך לדבריו הקודמים (שפת אמת שם):
ולכן ביקש שלא ינסה אותו עוד, פירוש, שלא יהיה לו רחקות עוד, שדרכו של אברהם אבינו ע"ה בחינת אהבה כנ"ל.
לאחר ניסיון העקידה אומר אברהם לקב"ה - אכן, הייתי צריך להוכיח את עצמי גם בדברים שאינם מתאימים לדרך שלי, אבל לא זו השליחות שלי בעולם. אני, אברהם, נמצא כאן כדי ללמד את המידה והעבודה של אהבת ה'. זו הדוגמה והדרך אותה באתי להראות, ובזה צריכה להתמקד העבודה שלי. בניסיונות במידות שאינן לפי אישיותי ואופיי, עם כל חשיבותם והכרחיותם, איני ממלא את התפקיד האמיתי שלי - "אברהם אוהבי".
וגם זה שיעור חשוב בעבודת ה' - זה שיש לאדם נטיה למצוות או עניינים מסוימים, ולאחרים פחות, זה לא דבר רע. זה מגדיר לאדם תפקיד בעולם. לכל אדם אישיות שונה ונטיות לב שונות. אלו הכלים שנתן לו הקב"ה להתקדם ולהתעלות בעבודת ה' שלו. זו העבודה שהוא מבקש ממנו. מעבר למוכנות הנדרשת לעמוד בכל ניסיון, ולקבל על עצמנו גם את הדברים שפחות מדברים אלינו, עיקר המאמץ צריך להיות באותה עבודה ושליחות שהגדיר לנו הקב"ה בארגז הכלים שמסר בידינו - האישיות והתכונות שלנו.
דברנו בשבוע שעבר על ברית גורל וברית ייעוד שכלולות בבריתו של אברהם אבינו. אלה בריתות שמאחדות ומשותפות לכולנו. היום אנחנו מדגישים דווקא את הצד הייחודי שיש בכל פרט בברית הכללית הזאת - עבודת ה' המיוחדת של כל אדם. גם זה חלק מהברית הכללית, שהרי על מנת לקיים את הגורל המשותף ועל מנת לממש את הייעוד המשותף, נדרשים הרבה מאד פרטים, מרכיבים וחלקים, ולשם כך צריך את התרומה השונה והייחודית של כל אחד מהפרטים השותפים לברית. השליחות הייחודית של כל פרט, צריכה לתרום את חלקה לייעוד הכללי.
אז ב"ה עוד יהודי נכנס אצלנו היום בבריתו של אברהם אבינו, והשמחה גדולה לא רק מפני הזכות שלו להפוך להיות שותף וחלק מברית הגורל והייעוד, אלא גם מפני שכלל ישראל מקבל היום יהודי חדש ומיוחד, עם שליחות מיוחדת ותרומה ייחודית שהוא יוכל לתרום בע"ה. אנחנו מאחלים היום להורים היקרים לביא ואביטל שיזכו לקיים בילד הזה "חנוך לנער על פי דרכו", כדי שיזכה לממש את הכוחות המיוחדים שנטע בו הקב"ה, ולהביא בזה הרבה ברכה.
מזל טוב!