חיי שרה - תשפה
בס"ד
פרשת חיי שרה - תמים תהיה עם ה' אלקיך
פרשת השבוע עוסקת ברובה בשליחותו של אליעזר להביא אשה ליצחק. כשאליעזר מגיע לחרן, הוא מעמיד מבחן שיסייע לו במציאת הכלה המיועדת (כד, יד-טו):
וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
והנה, מגיעה רבקה ועושה בדיוק את זה, והפלא ופלא, מסתבר שהיא ממשפחתו של אברהם. הגמרא במסכת חולין מציינת מעשה זה של אליעזר בהקשר שלילי לכאורה (דף צה, ב):
אמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.
רב מתייחס כאן לאיסור התורה (ויקרא יט,כו): "לֹא תְנַחֲשׁוּ". מה פירוש האיסור הזה? מסבירה הגמרא בסנהדרין (דף סה, ב):
תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא.
כל הדברים האלה הם בסגנון: "עבר לידי חתול שחור, ולכן זה סימן רע". זה אדם שנאחז בכל מיני סימנים שונים ומשונים ורואה בהם מסרים שמעידים על הצלחות או על כשלון. את זה התורה אוסרת. על פי רוב המפרשים, רב מגדיר את האיסור ואומר הניחוש שהתורה אסרה צריך להיות כזה שהאדם ממש סומך עליו וקובע את מעשיו על פיו, כפי שעשה אליעזר כאן וכפי שעשה יונתן בן שאול (ראה שמואל א יד, ח-י).
אם אדם אומר שזה ש"נפלה פתו מפיו" זה סימן רע, ולא ילך לו היום, אבל הוא אינו משנה את תכניותיו עקב כך, הוא לא עבר בזה על איסור ניחוש. הוא סתם טיפש - אבל לא כל טיפשות היא עבירה על איסור תורה. אבל אליעזר לא רק עשה סימן שאם הנערה תעשה כך וכך זה סימן טוב - הוא ממש נתלה בסימן הזה ועל פיו קבע אם יקח את רבקה או לא. זה כמו מי שבארוחת בוקר נפלה פתו מפיו, ועקב כך הוא אומר שהוא לא יצא היום לעבודה כי זה סימן שיהיה לו יום רע. זה כבר איסור תורה.
אמנם, כאן נשאלת כמובן השאלה, כפי שניסח אותה הר"ן (דרשות הר"ן הדרוש השנים עשר):
ואם תשאל ותאמר, אם כן אלו השנים היו מנחשים גמורים! ואיך נאמר באלו הצדיקים ככה?
כיצד ניתן לומר שאליעזר ויונתן, שני צדיקים, עשו כאן מעשה איסור של ניחוש, שממש מהווה דוגמה להגדרת האיסור! הדברים קשים גם, כי מהפסוקים נראה כי מעשיהם היו חיוביים ורצויים, והביאו לתוצאות טובות. בוודאי היתה להם סייעתא דשמיא! ואם כן, כיצד ייתכן שהקב"ה מסייע לדבר אסור?
הר"ן מסביר את הדברים:
והתשובה, כי לא נאסר הנחש אלא במה שאין השכל גוזר ומורה עליו, אבל מה שהשכל מורה - אין זה נחש כי אם מנהגו של עולם. ואין בין זה ובין האומר אם ימטיר מחר נזרע וכדומה. ומה שתלו בו מעשיהם אלו השנים, כבר הורה עליו השכל.
איסור ניחוש הוא בדברים שאין בהם כל הגיון - "פתו נפלה מפיו" - סימן שיהיה לי יום רע. זו טיפשות מוחלטת. אבל אם אדם אומר שהוא יזרע אם ירד גשם, או יקנה משהו אם ירדו המחירים וכד', האם זה ניחוש? האם נאמר שיש איסור לכלכל את מעשיי על פי גורמים הגיוניים? זה בדיוק מה שעשה אליעזר - הוא חיפש נערה בעלת מידות טובות, על מנת למצוא את הכלה הראויה ליצחק. כאן בוודאי מדובר על דברים בעלי קשר הגיוני וסביר. וכך אכן פירש רש"י:
אותה הכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם.
וכן הדבר לגבי יונתן. כל הדוגמה שרב מביא מאליעזר ויונתן הוא בעניין זה שאדם קובע את מעשיו על פי הסימן, ואינו רק רואה בו כסימן בעלמא, אבל יש הבדל מהותי בין אם מדובר בסימן הגיוני, או בסימן של הבל.
יש מסביבנו סימנים רבים כאלה שפורחים ונשמעים, ומציעים לנו להאחז בכל מיני הבלים. צריך לזכור שכל דבר שכזה יש לבחון בעין פקוחה. הקב"ה נתן בנו שכל, והוא דורש מאיתנו להשתמש בו, ולא ללכת שבי אחרי כל מיני אמונות טפלות. מסופר על אדם שבא לרב ואמר לו שהוא לא יודע מה לעשות כי כל הזמן עושים לו עין הרע, בכל דבר שהוא עושה הוא מרגיש את זה! הרב שאל אותו: "נו באמת, עין הרע? אתה מאמין בדברים האלה?!", ענה לו אותו אדם: "אני?! מה פתאום! ברור שלא! אבל שמעתי שזה יכול לפגוע גם במי שלא מאמין בזה!"...
על כזה וכיוצא בזה, ובכלל על כל האיסורים הללו, שכוללים אמונות טפלות, אסטרולוגיה ושאר הבלים, כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה:
ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה, שנאמר "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כג)...
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת... שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג).
הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך" נתפס בדרך כלל כמצווה על אמונה תמימה שאין בה שאלות ואין בה חקירה ומחשבה. אבל הרמב"ם אומר שאדרבה "תמים תהיה עם ה' אלקיך" - מכוון דווקא למי שמפעיל את שכלו. מי שזונח את השכל ומתפתה אחר הבלים כאלה, סופו שנוטש "כל דרכי האמת" ואת דרך התורה, שהרי אפשר להטעות אותו ולהסיט אותו כפתי יאמין לכל דבר. התמימים הם "בעלי החכמה ותמימי הדעת" שיודעים "בראיות גמורות" להפעיל את השכל ולפעול על פיו באמונת ה'. שנזכה לתמימות-שלמות זו.